הבדיחה מספרת שקיימת רק מדינה אחת ברחבי בתבל בה לעולם לא תתחולל הפיכה צבאית: ישראל. זאת מפני שבישראל הגנרלים תמיד בשלטון. זו אכן בדיחה, אבל בדיחה עצובה למדי. אין בנמצא שום מפלגה ממסדית-ציונית שאינה מחפשת אחר "דמות ביטחונית בכירה".

המפלגות אינן מחפשות מדען דגול, אדם שתרם לקידום השלום או פעילה נחושה לזכויות נשים. רק "אישיות ביטחונית" עשויה לקשט את רשימת המועמדים ולהעניק לה נראות ממלכתית ומכובדת.

כך היה גם במערכות בחירות בעבר, אבל דומה כי במערכת הנוכחית הגיע מספר הגנרלים בזירה הפוליטית לשיא כל הזמנים. ככל שהכוחות שוחרי הדמוקרטיה נחלשים, כך מתעצמת נוכחות הגנרלים.

כל מי שנסע בדרכים בסוף השבוע האחרון, ראה את הגנרלים בשלטי חוצות גדולים (ויקרים!). זאת במסגרת "יוזמה רחבה", הקוראת ליאיר לפיד, בני גנץ, אבי גבאי, ציפי לבני, אהוד ברק, משה (בוגי) יעלון וגבי אשכנזי "לאחד את השורות" (אגב, האם יש לעמוד בשלשות?).

בכרזה מככבים ארבעה רמטכ"לים לשעבר: ברק, גנץ, יעלון ואשכנזי. לבני איננה גנרלית בדימוס, אך שירתה שנים ארוכות במוסד. כאשר היא התמודדה לראשונה על מקום ברשימת הליכוד בבחירות לכנסת ב-1986, השיקה את הקמפיין "ציפי לבני – שם שהוא מוסד".

יוזמת "בלי איחוד – הקול אבוד" (ר' צילום) מכוונת לאיחוד השורות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, המוסיף לככב בקמפיין אישי שראוי לכנות "לפוצץ כל איחוד  כי ממילא הכל אבוד". היוזמה יצאה לדרכה, לאחר שסקר שערך בשבוע שעבר  מכון טלסקר  הראה  כי יותר מ-79% מתומכי

אותם מנהיגים (יותר ממיליון ישראלים) מעוניינים לראות אותם משלבים כוחות. לטענתה, איחוד זה "יחזיר את המדינה למסלולה". זה אכן משפט המפתח של היוזמה – "להחזיר את המדינה למסלולה".

השאלה המתבקשת היא מהו אותו מסלול: המשך הכיבוש? אפליה גוברת של האוכלוסייה הערבית? העמקת ניצול העובדים?   הרי, כל הגנרלים שהצטרפו לפוליטיקה היו חלק בלתי-נפרד מ"מסלולה" של ישראל הנוכחית. כולם נטלו חלק בדיכוי העם הפלסטיני ואף פיקדו על ההרפתקאות הצבאיות הרצחניות ביותר. כולם גם היו ל"אנשי עסקים" עם פרישתם, קרי הצטרפו בחדווה לשורות מעמד מנצלי העובדים.

ומה הבשורה שבפיהם של הגנרלים? המסר היחידי של ברק הוא "רק לא ביבי"; גנץ מבטיח "לתקן את חוק הלאום", במקום להתחייב לבטל אותו כליל ובהקדם; יעלון הוא איש ימין קיצוני מובהק אך "מוסרי" ו"ממלכתי". ואשכנזי? הוא שותק, כדרכם של גנרלים בפוליטיקה.

כך עוצבה ישראל במרוצת השנים כמדינת-הפיכה-צבאית-ללא-הפסקה, ללא צורך בטנקים סביב משכן הכנסת. פועלים הגנרלים כמעין גילדה לשימור כוחם ולהנצחת מקומו של הצבא כאחד המוסדות החזקים והיציבים של הקפיטליזם הישראלי.

הצבא שומר על הקולוניות; הצבא שומר על הסדר החברתי הבורגני; הצבא מצמיח את "אומת הסטארט-אפ" ומכשיר את רבבות עובדיה; הצבא הוא גורם מרכזי ברכישת נשק, תחמושת ושירותים ממפעלים ומתאגידים גדולים; הצבא קובע את תקציבו במסגרת תקציב המדינה; הצבא גם מסמן מדי יום "איומים" חדשים. ועכשיו אומרים לנו שמפקדיו (בעבר) מציעים "תקווה". כאילו שלאיום הגדול על כולנו לא אחראים דווקא מפקדי הצבא.

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב