בג"ץ דחה השבוע את העתירות לביטול תשלומי ההורים במערכת החינוך וקבע כי למשרד החינוך סמכות חוקית לגבותם. השופטים יצחק עמית, דוד מינץ ואלכס שטיין קבעו כי תשלומי ההורים אמנם טומנים בחובם סיכון לאי–שוויון ולפגיעה בתלמידים מרקע כלכלי–חברתי חלש, אך אין מקום להתערב בזכותם של הורים המעוניינים בכך להשפיע על החינוך הניתן לילדיהם באמצעות תשלומים.
פסק הדין ניתן בנוגע לשתי עתירות שהוגשו נגד תשלומי ההורים ואוחדו יחד: האחת נוגעת לתשלומי ההורים עבור שעות לימוד נוספות ושיעורי העשרה; והשנייה לרכישת אמצעים טכנולוגיים כמו טאבלטים אישיים לתלמידים. "העתירות חושפות התגוששות בין שני ענקים – ערך השוויון בחינוך מול הזכות והרצון הטבעי של הורים להכווין ולהעשיר את חינוך ילדיהם בבחינת 'חנוך לנער על פי דרכו'", נכתב בפסק הדין.
בעקבות פסק הדין פרסמה המחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון גילוי דעת התוקף בחריפות את האידיאולוגיה הקפיטליסטית הניאו–ליברלית העומדת מאחורי שיקולי שופטי בג"צ.
חוק לימוד חובה (1949) קובע כי על כל ילד וילדה מגילאי גן ועד גיל 18 חובה ללמוד במערכת החינוך, ומנגד לכאורה, חובתה של המדינה לספק חינוך חינם. אם החינוך חינם אז מה הם תשלומי ההורים ולמה הם בכלל אפשריים? החוק אכן מחייב את המדינה לספק חינוך לכל ילד וילדה בגילאים אלו, אולם מאפשר, עם מגבלות מסוימות, השקעה נוספת בחינוך מעבר להשקעה הציבורית. יתרה מזאת, משרד החינוך מאפשר להורים, לקבוע ולממן חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר באופן כזה שייתן מענה לצרכים הייחודים שלהם, למשל על רקע השתייכותם הדתית.
המחלקה הזכירה שהמדינה הסדירה בשורה של תקנות את תשלומי ההורים ולמעשה קיימים מספר סוגים של תשלומי הורים: תשלומי חובה, תשלומי רשות (בגין תוכניות כגון סל תרבות), רכישת שירותים מרצון, ותשלום עבור תל"ן – תוכנית לימודים נוספת, המאפשר למשל, בבתי ספר תורניים הגברה בלימודי דת, או בבתי ספר ייחודים את תוכנית הלימודים הייחודית.
"באופן עקרוני, תשלומי התל"ן גם יכולים לייצר מצב, בו בבית ספר אחד, ישנה כיתה אחת בה הורים משלמים עבור תל"ן מוגבר במדעים, ולצידה כיתה נוספת המקבלת רק את תוכנית הלימודים הממומנת על–ידי משדר החינוך. תשלומי ההורים, בעיקר עבור תל"ן ותחת הסעיף של 'רכישת שירותים מרצון' הם אחד הביטויים המרכזיים להפרטת מערכת החינוך", נאמר על ידי המחלקה.
כחלק מתהליכי הפרטה של החינוך בישראל, בשנים האחרונות עלתה ההשקעה הפרטית (הורים, עמותות וגופים פרטיים) בחינוך. לפי הלמ"ס, היא עומדת כיום על 22.5% מכלל ההוצאה הלאומית לחינוך, לעומת ממוצע מדינות הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD) העומד על כ– 17%. "אחת המשמעותיות של הגידול באחוז ההשקעה הפרטית בחינוך לעומת הציבורית, היא גם הרחבת הפערים בחינוך, לפחות בכל מה שקשור בהשקעה פר תלמיד. במילים אחרות, הגידול נובע גם מהשקעה של הורים שיכולים לעמוד בתשלומים אלו (זו היא אחת מהסיבות לפערים הקיימים בחינוך בין המרכז לפריפריה)", נאמר עוד.
המתח בין עיקרון השוויון לזכות ההורים לבחירה, הגיע לפתחו של בג"צ פעמים רבות. אולם אם במאה הקודמת נטה בג"צ לפסוק לטובת עיקרון השוויון, בשנים האחרונות, כאשר סוגיות כגון אזורי בחירה ובתי ספר ייחודיים הגיעו לפתחו, בג"צ החל להעדיף את זכות ההורים על פני עיקרון השוויון. "הפסיקה האחרונה, בה באופן ברור וחד משמעי העמיד בג"צ את עיקרון הבחירה וההשקעה הפרטית על פני עיקרון השוויון, מהווה צעד נוסף ומשמעותי בקיבוע תפיסה זו. מבטא תפיסה זו בצורה הבולטת ביותר השופט עמית הגורס בפסק הדין, כי הבעיה עם דרישת העותרים להשוות את התשלומים כלפי מטה היא שגישה זו 'עשויה לכאורה ליצור יותר שוויון בחינוך ובהזדמנויות, אך גם לפגוע ברמת החינוך בישראל בהשוואה למדינות מפותחות, מה שעשוי לפגוע, בטווח הארוך, בחוסנה של המדינה' וכי 'מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להקריב את איי המצוינות הקיימים ואת השאיפה למצוינות לטובת עקרון השוויון בחינוך'".
אך במחלקה באוניברסיטת בן גוריון סבורים ש"מה שנעדר אולי מעיניו של השופט עמית בהכרעה זו, היא שאחד המדדים בהם ישראל 'מצטיינת' במבחנים בינלאומיים בהשוואה לשאר מדינות המפותחות הוא בפערי ההישגים בחינוך. כמו כן, ניתן להתווכח עם השופט גם לגבי ההגדרה של חוסן. האם חוסנה של מדינה נבחן לפי המצוינים שבה או לפי החלשים שבה? אם לפי החלשים אז חובה עלינו לדגול בשוויון שיטיב עם כולם ויחזק את החלשים מאשר לחזק את החזקים ממילא – שזה המודל הקפיטליסטי הניאו–ליברלי הרווח".
