על פי מחקר שפרסמה לפני שנתיים הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), ושלצערנו לא זכה לסיקור נרחב, 91% מהציבור מסכימים כי זכותם של עובדים להתאגד, ו-82% סבורים כי הזכות לשביתה היא זכות חשובה ובסיסית במדינה דמוקרטית; 67% סבורים כי במקומות עבודה שבהם פועלים ארגוני עובדים, תנאי העבודה טובים יותר, ו-61% סבורים כי ארגוני עובדים תורמים לביטחון התעסוקתי במקומות העבודה. אולי יש מי שהופתעו מנתונים כה חד–משמעיים. אבל החברה הישראלית ב-2015 שונה מאוד מהחברה שהכרנו לפני המחאה החברתית ההמונית בקיץ 2011. האוהלים כבר לא בשדרה. כעת, האוהלים נטויים במקומות העבודה.
כך ניתן להסביר גם נתון נוסף במחקר, ראשון בסוגו: מרבית האוכלוסייה (53%) אינה מסכימה עם האמירה שארגוני עובדים פוגעים ביעילות ובתפוקות במקום העבודה, לעומת 26% שמסכימים עם אמירה זו. על מי מוטלת האחריות העיקרית לדאוג לזכויות העובדים? 41% מבני 20 ומעלה סבורים כי האחריות העיקרית לכך מוטלת על המדינה; 27% סבורים כי האחריות היא על ההנהלה במקום העבודה; 18% סבורים כי האחריות היא על ארגוני העובדים או ועדי העובדים; 7% סבורים שהאחריות היא על המערכת המשפטית; ולדעת 4% "כל אחד דואג לעצמו".
הפגנה מול סניף מקדונלד'ס בחיפה של בני נוער למען הסכם קיבוצי (צילום: הנוער העובד והלומד)
חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה
חרף העלייה במודעות החברתית והמעמדית מאז המחאות בקיץ 2011, ולהתארגנויות העובדים החדשות הרבות שקמו במסגרת ההסתדרות והארגון כוח לעובדים, כיום רק רבע מהשכירים בישראל חברים בארגון עובדים כלשהו. מדובר בכ-750 אלף מאורגנים מתוך כ-3.2 מיליון עובדים. 61% מהם שייכים להסתדרות, 20% –להסתדרות המורים או לארגון המורים העל–יסודיים, 6% נמנים עם ההסתדרות הרפואית בישראל או אחד מארגוני הסגל האקדמי באוניברסיטאות.
עוד עולה מהסקר החברתי 2012 של הלמ"ס בנושא התארגנות עובדים, כי בין השכירים העובדים בענפי המשק השונים, בולטים העובדים בענפי החשמל והמים עם 86% חברים בארגון עובדים. בענף החינוך, כמחצית (52%) חברים בארגון עובדים, ו-46% מהעובדים בשירותים הציבוריים מאוגדים. ביתר ענפי הכלכלה, מיעוט מהעובדים מיוצגים על ידי ארגון עובדים, כאשר בקרב העובדים בענפי המסחר והתיקונים – רק אחד מכל 17 עובדים חבר בארגון עובדים (6%). התפלגות החברות בארגון עובדים לפי רמת הכנסה, מראה כי שיעור העובדים המאוגדים עולה עד לרמת הכנסה של כ-14,000 שקל ברוטו לחודש, מ-6% בקרב משתכרים עד 2,000 שקל ל-43% בקרב משתכרים בין 10,000 ל-14,000 שקל לחודש. ברמות הכנסה גבוהות יותר – שיעור החברים בארגון עובדים הולך ויורד עד לכדי שליש (33%) בקרב בעלי הכנסה מעל 21,000 שקל.
אשר לשכירים שאינם מאוגדרים בארגון עובדים, שהם קבוצה גדולה למדי: כ-2 מיליון המהווים כ-75% מכלל השכירים: 69% מציינים כי הסיבה לשאינם מאורגנים היא שאין ארגון עובדים במקום עבודתם; 10% אינם יודעים על האפשרות להיות חבר בארגון עובדים; 9% טוענים כי חברות בארגון לא תועיל להם; 4% מעידים כי המעסיק או התפקיד אינם מאפשרים חברות בארגון עובדים; ורק כ-3% אינם מעוניינים לשלם דמי חבר.
תוצאות הסקר חד–משמעיות והן מציבות תמרור אזהרה בפני המעסיקים וממשלת הימין.
ככל שהממשלה תנסה להתמיד במדיניותה הניאו–ליברלית והמעסיקים ינסו להעמיק את הניצול, הם עשויים למצוא תשובה מעמדית הולמת בדמות ארגון עובדים חזק ונחוש. אך גם ארגוני העובדים חייבים להסיק מסקנות מהסקר. בייחוד מהעובדה שרק אחד מכל 4 עובדים מאורגן. ביחס כוחות חברתיים כזה קשה יהיה עד מאוד לנהל מאבק אנטי–קפיטליסטי נחוש וממושך לשינוי חברתי מן היסוד ולחלוקה צודקת של עוגת ההכנסות.
חד"ש, מק"י והתארגנות העובדים
עד עתה פעלו חד"ש ומק"י לקדם התארגנות עובדים "מלמעלה – למטה". קרי: באמצעות החלטות, בקשות ופניות לליבם של החברים להצטרף לפעילות האיגוד–מקצועית. הגיעה העת לשנות גישה זו ולקדם את התארגנות העובדים "מלמטה – למעלה", על ידי הקמת אקטיב עובדות ועובדים בכל סניף.
לשם כך, הצעד הראשון הוא סקר עיסוקים: בדיקה איפה החברים מועסקים והאם הם פעילים במסגרת הוועדים או האיגודים. לאחר מכן יש לפעול לפי תכנית פעולה ארוכת טווח, ובה ניתוח מקומות העבודה בהם מועסקים תושבי האזור, קידום ההתארגנות של העובדים במקומות אלה, והקמת מסגרות לימודיות לרכישת ידע שימושי. ביישובים הערביים, האבטלה גבוהה במיוחד ובייחוד בקרב נשים. כאן, על מק"י וחד"ש לפעול בדרכים יצירתיות – כגון הקמת מסגרות של מובטלים ללימוד, להכשרה ולמאבק.
בגישתנו המעמדית אנו רואים במובטלים עובדים שאין להם כעת תעסוקה, ולכן הם חלק בלתי נפרד ממעמד העובדים. ועוד: יש לקדם התארגנויות קואופרטיביות בייחוד בערים ובכפרים בהם אין אזורי תעשייה או מקומות עבודה רבים. החברה עאידה תומא–סלימאן ספרה במהלך הכנס כי 9,000 מורות ומחנכות נותרו ללא תעסוקה. מדוע לא ניתן להקים, יחד עמן, קואופרטיבים להפעלת גני ילדים, פעוטונים או מסגרות לימוד אחרות? האופנה כעת היא להפוך מובטלות ל"בעלות עסקים קטנים" – במילים אחרות: לפתח תקוות שווא שנטישת מעמד העובדים מסוגלת לפתור את שאלת היעדר התעסוקה. הניסיון לימד אותנו שרוב העסקים הללו נסגרים תוך זמן קצר. אנו מסוגלים לקדם פתרונות שיתופיים, שביכולתם לתת מענה מעשי למצוקות המובטלים והצעירים (גם האקדמאים שבהם) וגם לאתגר את הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. לתנועה הקומוניסטית הבינלאומית ניסיון רב בהתארגנות עובדים ובהקמת קואופרטיבים ויש ללמוד ממנו.
אפרים דוידי
עיקרי ההרצאה של ד"ר אפרים דוידי בשאלת התארגנות העובדים בכנס שערכה הוועדה לאיגוד מקצועי של חד"ש ומק"י בבית ברל בסוף השבוע של ה-13 ו-14 בנובמבר. הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב.
