1. ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו הראשון משועי הארץ לעמוד לדין. קדמו לו נשיאים, ראשי ממשלות ושרים שסרחו. אך הוא הראשון המגלה נכונות לשבור את מבנה המשטר לצרכיו האישיים. עקרונית, העובדה שראשי המדינה עומדים לדין, אם כי לא על פשעי מלחמה, היא חיובית.

לואי ה-14: "המדינה היא אני" (ציור: ניקולס רנה ג'ולין)

לא צריך להגזים בתפארת שלטון החוק אצלנו, שהרי הוא מפקיע, מנשל, עוצר ומלבין חטאים פוליטיים רבים. אך אוטונומיית הרשות השופטת היא, לצערנו, המפלט האחרון שנותר למאבק בדרכים חוקיות. הנחישות שמראה הימין להכפיף את מערכת המשפט לממשלה, בעיקר סביב חוקיות הכיבוש וחוקיות המאבק נגדו, מראה שזו מקשה עליו מאוד. עלינו להגן על המרחב הדמוקרטי תוך ביקורתיות כלפיו.

חשוב גם להזכיר שוב ושוב כי הבחירות שהושלכנו לתוכן לא היו הכרחיות לחברה באפריל דווקא. נתניהו הכריז על הקדמת הבחירות בגלל האפשרות שיוגש נגדו כתב אישום על עבירות שוחד והפרת אמונים. הוא חותר להשתמש בבחירות כדי לדחות את המשפט (לחץ על היועמ"ש מנדלבליט), להטות את תוצאותיו (השפעה על השופטים אם יזכה באמון הציבור), או לבטלו כליל (נוסח "החוק הצרפתי").

קו המערכה העיקרי שמכתיב ביבי בבחירות הוא בעד או נגד ביבי. לא המדיניות שלו מוצבת במוקד, כי אם פולחן אישיותו: קמפיין הבחירות שלו סובב סביב האמון העיוור בו, בניקיון כפיו, במנהיגותו ובייחודו. לחשבון הוצאות המדינה בגלל נתניהו יש לזקוף לא רק את הסיגרים, השמפניה, המטוס המלכותי ושכר עורכי הדין אלא גם את הוצאות הבחירות.

2. בשבועות האחרונים ניסו הרשימות המתחרות ליצור "חיבורים" ולרכוש דמויות בכירות ובחירות כדי להגדיל את סיכוייהן. בשלב זה בולטות ההשלכות של אחוז החסימה הגבוה, שהוקפץ ב-2014 ל-3.25% ביוזמת אביגדור ליברמן, שקיווה להיפטר כך מחד"ש ומהרשימות הערביות.

בין חמש לשש רשימות, שערכן לפחות 13 מנדטים, מתנדנדות סביב אחוז החסימה. מבחינת הרכבת קואליציה, מדובר בהפרש בין קואליציה בראשות נתניהו לבין קואליציה אלטרנטיבית. מאמצי החיבור בין רשימות כדי "להיכנס", מנגד, מעמעמים את ההבדלים האידיאולוגיים ביניהן ומחריפים את המאבק על חלוקת תיקים וכיסאות.

3. לגבי מפלגת חוסן לישראל בראשות בני גנץ, דומה כי רכישתו של אבי ניסנקורן אִפשרה לגנץ לרכוש במיקור חוץ, הישר מהמדף, מכונת ארגון מוכנה ללא צורך בתשתית מפלגתית. ניסנקורן החליט מצדו, כנראה, שהוא יוכל להיכנס לממשלה בלי צורך במתווך בדמות שר האוצר כחלון.

חוסן לישראל נראית עתה כמפלגת "אינסטנט": ללא מצע, ללא חברים, עם מנהיג סינתטי חסר ניסיון פוליטי וכנראה גם קצרת מועד. היא בנויה כמפלגת שלטון, ולכן תשב בממשלה או שהיא תתפרק. גם מפלגת העבודה בראשות אבי גבאי תתפלג כנראה אם תיאלץ לשבת בממשלת נתניהו, או אם תנחל מפלה בבחירות.

כיוון שביבי הכתיב את מועד הבחירות ואת הנושאים העיקריים, קו השבר במערכת הבחירות, חוץ ממלחמה או אירוע פתאומי, יהיה פרסום חוות דעתו של מנדלבליט.

אם אכן יפרסם מנדלבליט חוות דעת מחמירה, המערכת הפוליטית תעסוק אף יותר בכשירותו של נתניהו להמשיך לשמש כראש ממשלה תוך כדי משפטו. לגבי מפלגות המרכז (חוסן לישראל, יש עתיד והעבודה), הכרעתו של מנדלבליט תחריף מבחינתן את דילמת הישיבה בקואליציה עם נתניהו.

4. שני נושאים מדיניים אחרים שיככבו בבחירות וישפיעו עליהן – הם החרפת העימות עם איראן ושלוחותיה בסוריה, לבנון ועזה, וכן "תכנית השלום" (תכנית המאה) של טראמפ וקושנר. הנושא האיראני מגביר את השיח המיליטריסטי בישראל: הימין החדש ישתמש בו נגד ביבי מצד אחד, וגנץ–יעלון על "מומחיותם" הצבאית, מצד שני.

שיח זה מציג את חוסן לישראל כמשלימה לביבי ולא כחלופה. ואכן, בנאומו במינכן השבוע (17.2) הצהיר גנץ כי "בעניין איראן אין ימין ואין שמאל" והוא "עומד לצד ראש הממשלה". לגבי "תכנית השלום", לבקשת נתניהו השהה הנשיא טרמפ את פרסום תכניתו כדי שלא תאפיל על סדר היום של נתניהו במערכת הבחירות.

5. כינון הרשימה המשותפת ב-2015 היה כורח המציאות בגלל העלאת אחוז החסימה. הרשימה המשותפת ביטאה בגרות פוליטית של הפלסטינים אזרחי ישראל נוכח המתקפה האנטי–דמוקרטית, שמאז נתגבשה ונוסחה בחוק הלאום.

הרשימה המשותפת לא התקדמה מעבר לבלוק טכני ולא הצמיחה שיתוף פעולה יומיומי בין הכוחות השונים שהרכיבו את הרשימה. ישיבתה של חד"ש עם מפלגה לאומית ומפלגה אסלאמיסטית מדגישה את ייחודה של חד"ש כמפלגה ערבית–יהודית הפונה אל כלל החברה הישראלית על שני עמיה ורבדיה האתניים, הדתיים והמגדריים מתפישת עולם מעמדית ושוויונית.

אבישי ארליך

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"