בשבועות האחרונים נחשפו רבים בעדה הערבית–דרוזית לחלק מהעוול שנעשה לנו, הדרוזים. ראשיתו, אפשר לומר, נמצא ב-1956, שנת חקיקת חוק גיוס החובה לבני העדה. כבר ב-1954 כרתו "ראשי העדה", כלומר מנהיגים שלא בחר העם (אלא מינה הממשל הצבאי), "ברית דמים" עם הממסד. בכך הם גזרו על החברה שלנו ליישם את מדיניות הפרד ומשול מול אזרחי ישראל הפלסטינים. זרם חינוך ייחודי לדרוזים, המעודד זהות ישראלית וגיוס לשירות קרבי, הוקם, והצעירים למדו להתכחש לזהותם הלאומית ולבני עמם.

ההפגנה נגד חוק הלאום במוצ"ש האחרון בכיכר רבין (צילום: אקטיבסטילס)

ב-1954, בעת חתימת ההבנות בין המוכתרים שמינה הממשל הצבאי ב-13 כפרים דרוזיים לבין המדינה, התנגדו רבים מהאזרחים הדרוזים לגיוס החובה. אלפים התאספו במחאה בנבי שועייב, אתר דתי קדוש לדרוזים הממוקם בגליל התחתון. כשני שלישים מאוכלוסיית העדה עמדו אז מאחורי המחאות ההן, אך המדינה ראתה במיעוט מייצג של הציבור.

הדרוזים, מאז ועד היום, נפגעים פעם אחר פעם ממדיניות הממשלות הגזעניות: 80% מאדמות הדרוזים נגזלו מאז קום המדינה; הזהות הערבית של רבים הופקעה ומוססה; ועשרות משפחות דרוזיות איבדו את ילדיהן במלחמות מיותרות. חוק הלאום חושף את שניסתה הממשלה תמיד לטשטש: הדרוזים הם אזרחים סוג ב' במדינת ישראל, ותחת ממשלות גזעניות לעולם לא יוכלו האזרחים הערבים להרגיש שייכים.

סיפורי האישי יכול להדגים כיצד הסכסוך הלאומי משפיע על הדרוזים. בגן, למשל, נדרשתי פעם אחר פעם לצייר את דגל מדינת ישראל בצד דגל העדה. היו מדברים עמנו על "הנושאים המאחדים בין העדה הדרוזית למדינת ישראל", ועל חשיבות הגיוס לצבא. בבית, לעומת זאת, נתקלתי בחדרו של אבי בתמונות של יאסר עראפת, בדגל פלסטין ובתמונת המנהיג הדרוזי הלבנוני כמאל ג'ומבלט. שאלתי את עצמי: איפה אני? האם אני פה או שם? האם אני ישראלי או פלסטיני? מה מקומה של הזהות הדרוזית בסיפור הזה?

כל ילדותי עסקתי בשאלות אלה. בגיל 14 הייתי מעורב במועצות נוער ארציות ובתנועות הקשורות במשרד החינוך. שם נחשפתי לעוול הנעשה לנוער הדרוזי. לדוגמא, בכל המגזר הדרוזי לא היו בזמנו יותר מארבעה מועדוני נוער, בעוד שביישובים יהודיים שכנים פעלו שלושה או ארבעה מועדונים בכל יישוב.

החלטתי לסרב להתגייס לצה"ל, מפני שלא יכולתי עוד לשתוק מול אפליה כזו. לאט–לאט הבנתי גם שלא אוכל להרגיש שייך כשמפקיעים את אדמותינו ומפלים את החברה שלנו. במקביל גיליתי יותר ויותר את זהותי הערבית–פלסטינית, והבנתי שהמאבק בכיבוש הוא גם חלק מהמאבק שלי. החלטתי גם שלא להתנדב במסגרת השירות הלאומי. בשל סירובי להתגייס וישבתי בכלא הצבאי.

רבים בעדה לא קיבלו את המעשה שלי, ולא את מעשם של סרבנים דרוזים נוספים כמו עומר סעד ואחרים. החברה שלנו לא הפסיקה להסית נגדנו ולהוקיע אותנו כבוגדים. אך היו גם רבים, בעיקר בקרב הצעירים, שהעריכו אותנו על החלטתנו לא ללכת בעקבות העדר, ועל כך שסללנו את הדרך לבני דורנו להטיל ספק בברית הדמים הזו ולסרב.

נחזור להווה: יש האומרים כי המחאה הדרוזית נגד חוק הלאום, הזוכה בסיקור תקשורתי נרחב, והפגנת הרבבות בכיכר רבין במוצ"ש האחרון הן הפעם הראשונה שיוצאים הדרוזים לרחובות בהמוניהם. זה לא נכון.

כאמור, ההסכמים בין הממסד ל"מנהיגי העדה" נתקלו בהתנגדות עוד מראשיתם. התנועות המתקדמות הערביות–דרוזיות, התנועות נגד הגיוס, ועד היוזמה הערבית–הדרוזית ויוזמות הסירוב השונות – כולם מביעים התנגדות עקבית למדיניות הממשלה זה עשורים.

בשנות ה-80 הוכרז יום הזעם לְזָבּוּד, על שם קרקע בבית ג'אן שניסתה המדינה להפקיע. המחאה העממית מנעה את הגזל. ב-2004, כשרצתה הממשלה להוביל לאיחוד כפרים דרוזיים בגליל ולשינוי שמם, יצאה האוכלוסייה הדרוזית לרחובות בהמוניה וסיכלה גם ניסיון מחיקה זה. כלומר, היו מאבקים מוצלחים שניהלה החברה הדרוזית בעבר, והם עודם מתנהלים במישורים שונים.

ובכל זאת, אפשר לזהות כעת אנשים מלב לבו של הממסד, כמו אמל אסעד או אנשי צבא בכירים אחרים, עומדים בחזית ודורשים לשנות את חוק הלאום (ואולי אף לבטלו). אסעד, תת–אלוף בדימוס, אפילו טען כי ישראל מתנהלת כעת כמדינת אפרטהייד.

ואולם, אותם אנשי צבא מבקשים להמשיך באותו קו בדיוק של "ברית הדמים" ולהעריך את הדרוזים בשל תרומתם לקולקטיב הלוחם ול"ביטחון המדינה", קרי השתתפותם בכיבוש. בקשתם לתקן את חוק הלאום מכוונת לחזרה להסדר ה"ישן" בין הממסד לעדה הדרוזית. זה לא יצלח.

התשובה האפשרית היחידה היא לשנות לחלוטין את השיח בתוך העדה שלנו. כל עוד מנסים לנהל מאבקים "דרוזיים", על טהרת העדה, מרביתה אינה רואה עצמה שייכת ליתר קבוצות האוכלוסיות כאן.

שותפות ערבית–יהודית תשרת אותנו במאבק הצודק בחוק הלאום, והיא נחוצה לכל מאבק בגזענות ובאפליה. במקביל, עלינו לאחד את החברה הערבית סביב הדרישות הצודקות לשוויון – כאזרחים שווים ולא כשכירי חרב – ובכך לשים סוף לקרע העדתי הקיים בתוך החברה הערבית בישראל.

ערוה סיף

הרשימה תתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב המוקדש למאבק בחוק הלאום