היסטוריה של התנגדות: פיטורי מורים קומוניסטים ב-1958

בהיסטוריה המושכחת של השמאל בישראל מככבים מאות רבות של מורות ומורים, ערבים ויהודים, שפעמים רבות עמדו בחזית ההתנגדות לאפליה, לגזענות, לרדיפת האזרחים הערבים, לכיבוש, לממשלה ולשלטון. אותו שלטון הגיב כמצופה: רדיפה, התנכלות, מעקב, איומים ופיטורים.

 

2018-08-18_191108

נימר מורקוס

בימים אלה ב-1958, לפני 60 שנה בדיוק, קיבלו מורים ערבים זימונים לוועדות מקארתיסטיות במשרד החינוך ומכתבי פיטורין. כמה מורים ערבים אף נכלאו במעצר מנהלי. היה זה אחד מרגעי השפל ברדיפות של השלטון כלפי האוכלוסייה הערבית, שהתרחש לאחר הדיכוי האלים של הפגנת ה-1 במאי של אותה שנה בנצרת (ר' "זו הדרך", 25.5).

יעד הפיטורים היו מורים קומוניסטים וכן מורים חברי החזית העממית" שיזמה המפלגה באותה שנה במטרה לבסס את המערכה נגד הממשל הצבאי. מרתק ומרגש לגלות כי המורות והמורים לא היו לבדם במערכה זו. לצד כל מורה שפוטר או שנעצר, עמדו תלמידות ותלמידים אמיצים ומעוררי השראה, שלא שתקו ואף סיכנו את עצמם.

אני חושב על תלמידיו של המורה אוהד מק"י זוהיר חלאק, שהחליטו בחודש אוקטובר 1958 לשלוח לרשויות את המכתב הבא: "אנו תלמידי בי"ס אלמעמדאניה בנצרת מבקשים את התערבותכם המידית להחזרתו של מורנו זוהיר חלאק, המורה לערבית ולהיסטוריה בכיתות התיכוניות. אתמול עצרה אותו המשטרה ללא צידוק כלשהו לפי הוראת המושל הצבאי בנצרת. אנו מאיימים בשביתה אם לא יוחזר מורנו מיד. אנו מוחים בתוקף על מעשה זה, השולל מאיתנו את האפשרות להמשיך את לימודינו. אנו רואים במורנו סמל הנאמנות למקצוע ההוראה הנכבד".

אם רוצים להבין כמה אמיצים היו תלמידים אלה, אפשר לספר שזו הייתה הפעם השלישית שהם עמדו לצד מורם. בחודש מאי של אותה שנה, פוטר המורה חלאק לראשונה בהוראת המושל הצבאי. הוא הוחזר לעבודה לאחר שתלמידיו הכריזו על שביתה בת יומיים. בתחילת שנת הלימודים שלאחר מכן, היה חלאק אחד הקורבנות של מסע ציד שלטוני נגד מורים ערבים. כשהתלמידים הגיעו לבית הספר ב-18 בספטמבר, נודע להם כי בארבע בבוקר של אותו יום עצר הממשל הצבאי את המורה שלהם. במחאה, חזרו התלמידים לבתיהם. לאחר כל אחת משביתות וממחאות אלה, זומנו התלמידים שזוהו כמנהיגי המחאה, וביניהם חברי הנוער הקומוניסטי, ל"שיחות" חקירה ואיומים.

לתלמידיו השובתים של חלאק בנצרת, חברו התלמידים בדיר אלאסד שמחו על מעצרו של המורה הקומוניסט מכפר יאסיף נימר מורקוס: התלמידים יצאו מהכיתות וסירבו ללמוד. "השלטונות מפעילים טרור נגד מורים ערבים שובתים, הממשל הצבאי מאיים על תלמידים והוריהם", נכתב ב"קול העם", עיתון מק"י (19.6.58). גם התלמידים בכפר דנון, בתמיכת הוריהם, לא הגיעו לבית ספר, וזאת במחאה על פיטוריו של המורה אליאס דלה, אף הוא קומוניסט מכפר יאסיף. לאחר שכשל משרד החינוך בניסיונותיו "לשכנע" את התלמידים ואת הוריהם, החליט המושל הצבאי להתערב וזימן אליו שני תלמידים וחמישה מבוגרים. גם מאמציו כשלו.

כך תיאר את השתלשלות הדברים בכפר דנון כתב קול העם בנצרת: "נסע המושל הצבאי, בכבודו ובעצמו יחד עם קצין המשטרה שווילי לכפר, שם שללו את רישיון התנועה מהמורה השובת, אליאס דלה, ציוו עליו לעזוב את הכפר והודיעו לו כי אם יחזור לכפר, ייאסר. לאחר מכן גער המושל הצבאי במורים האחרים וציווה עליהם להמשיך בהוראה. לאחר שהללו הסבירו לו כי בלי תלמידים קצת קשה להם להורות, נתן המושל הוראה למנהל בית הספר להודיע להורים כי הוא מצווה עליהם לשלוח את ילדיהם לבית הספר ואם ההוראה לא תחודש כסדרה, יוכנס הכפר דנון לרשימה השחורה".

התלמידים בדנון שבתו בחודש ספטמבר. חבריהם בנצרת הגיבו בצורה דומה כאשר המורה חלאק פוטר בפעם השלישית ונעצר בפעם השנייה. הנערים האלה מחו, שבתו, התנגדו.

בימים אלה מתקיימות פגישות רבות של אנשי שמאל יהודים וערבים לקראת עוד סבב בהתנגדות לאלימות השלטון, לגזענות ולאפליה. טוב נעשה אם נספר את סיפורם של גיבורות וגיבורי המאבק, אם נהיה מודעים למחיר העצום ששילמו, ואם נזכור כי אנחנו עוד חולייה בשרשרת של התנגדות. יש לנו מה ללמוד מהם, ואנו חבים להם רבות.

רענן שמשפורשנר

הכתבה עומדת להתפרסם בגליון זו הדרך הבא