בדצמבר 2018 שבת המשק במחאה חסרת תקדים. עשרות אלפי נשים יצאו להפגין, התקשורת שידרה ממוקדי המחאה, עיריות ברחבי הארץ וחברות מסחריות גדולות התגייסו למענה. מדינה שלמה נעצרה ליממה, כי היינו חייבות להגיד "די!". זו הייתה מחאה נגד גל רציחות של נשים בידי גברים, שגבה נכון למועד המחאה את חייהן של 24 נשים בשנה אחת.
הפגנה נגד האלימות והפשע בעכו (צילום: זו הדרך)
כמי שהקדישה חלק גדול מחייה למאבק באלימות נגד נשים, ושניהלה באותה עת את הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, הובלתי את דרישת המחאה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בעניין רצח נשים. התרגשתי לראות את ההתגייסות הציבורית הרחבה, שסייעה בקידום תכניות המאבק באלימות שהובלתי.
החודש (3.10) שבת הציבור הערבי במחאה על רצח בנינו ובנותינו, לאחר שיותר מ-70 מהם איבדו את חייהם בשנה האחרונה כחלק מאלימות הגואה. אני מצפה ומקווה להתחדשות של אותה התגייסות מרשימה של הציבור הישראלי – כשהפעם הנרצחים הם צעירים ערבים.
74 הנרצחים מאז תחילת השנה נהרגו בקרבות בין כנופיות, ברציחות נקמה, או פשוט כי עברו במקום בזמן שנורו בו יריות שאין להם שום קשר אליהן. אם שיעור רציחות כזה היה מתרחש בחברה הכללית, מספר הקורבנות היה כ-500 בשנה. מאז שנת 2000, נרצחו בישראל יותר מ-1,300 אזרחים ואזרחיות ערבים. המשטרה מעריכה כי מאות אלפי כלי נשק בלתי–חוקיים מצויים בכפרים ובערים שלנו. ארגוני פשיעה מתחזקים ומשליטים אימה בקרב אזרחי ישראל הערבים, שחיים בפחד מתמיד לצאת מהבית. זה מצב חירום.
אבל הממשלה, ובייחוד המשרד לביטחון פנים בראשות השר גלעד ארדן, לא עשו דבר בשנים האחרונות. רק לקראת השביתה שהכריזה ועדת המעקב העליונה של האזרחים הערבים בישראל הודיע ארדן שייפגש עם נציגי הרשימה המשותפת. תודה רבה! זאת, לאחר שאותו שר ארדן פרסם אין ספור הודעות לפיהן דווקא על חברי הכנסת הערבים מוטלת האחריות למצב הנורא. הוא מאשים אחרים, אבל אינו לוקח אחריות לרשלנות הפושעת של המשרד שהוא עומד בראשו. ראש הממשלה בנימין נתניהו אפילו לא טורח להתייחס לנושא.
אנו, חברי הכנסת הערבים, עוסקים בנושא זה ללא לאות כבר שנים. דרשנו הקמה של ועדת משנה שתעסוק בנושא, ועקבנו יחד עם מבקר המדינה אחר ההתנהלות הכושלת של המשטרה בהתמודדות עם כלי הנשק הלא–חוקיים. כמו כן, אנו מקדמים בכל עת עבודה חברתית בציבור הערבי להוקעת הפשיעה. בכנסת ה-21 אף החתמנו 65 חברי כנסת על דרישה להשקת תכנית לאומית.
אלה אינן סיסמאות. יש לנו דרישות ברורות: תכנית לאומית למיגור הפשיעה, בהחלטת ממשלה מתוקצבת, על בסיס תכנית ועדת המעקב; צעדים נגד ארגוני הפשיעה המשתוללים; ותכנית לאיסוף הנשק הבלתי חוקי.
החודש שבת הציבור הערבי, שבת, יצא להפגין ואמר את דברו. גם אנחנו, חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, שבתנו. חברי הכנסת המייצגים 20% מאזרחי ישראל נעדרו מטקס ההשבעה החגיגי של הכנסת ה-22. די ברור מדוע: איננו יכולים להשתתף באירועים חגיגיים שעה שהעם שלנו מדמם. איננו יכולים להמשיך ב'עסקים כרגיל' שעה שהממשלה אינה מונעת את הרג הצעירים.
הנה תרגיל מחשבתי: לו חלק מהנשק שקוטל את בנינו היה מופנה כלפי יהודים, האם גם אז הייתה המשטרה מעכבת קידום תכניות למאבק באלימות? האם הם היו מאפשרים שנשק ימשיך להתגלגל ברחובות? האם התקשורת הישראלית ודעת הקהל היו נותרים שווי נפש, לו עשרות צעירים יהודים היו נהרגים בכל שנה? התשובה לכל השאלות האלה היא – לא. ההימנעות מפעולה מעידה על הגזענות ועל היחס המפלה כלפי האזרחים הערבים. כאשר חוק הלאום מבית היוצר של נתניהו וארדן הפך אותנו אזרחים סוג ב', אז למה שהמשטרה תגן עלינו?
נחוצה לנו התגייסות רחבה של הציבור הישראלי כולו בדרישה שהממשלה לעשה את המוטל עליה ולהגן על כולנו. הפשיעה הגואה בחברה הערבית היא סכנה קיומית לא רק לציבור הערבי, אלא לאזרחי ישראל כולם. פשיעה אינה יודעת גבולות לאומיים ונשק הוא סכנה לכולנו. ההפקרות שאנחנו מתמודדים איתה תהיה בסוף מנת חלקם של כולם. ראו, הזהרנו!
עאידה תומא–סלימאן
