העסקה הסיבובית של נתניהו, ששידל את הבית היהודי להתאחד עם עוצמה יהודית תמורת שריון מקום ברשימת הליכוד לח"כ של הראשונים, היא עסקת פיגולים.
היא עשויה להכניס לכנסת – מהדלת הקדמית – תנועה כהניסטית גזענית, שמפלגת האם שלה הוגדרה בעבר בלתי–חוקית. מעשה זה, שספק רב אם הוא בכלל חוקי (מבחינת חוקי הבחירות לכנסת), גרר גינויים נרחבים אפילו בקרב הארגונים הממסדיים של יהדות ארה"ב דוגמת איפא"ק.
ארגונים אלה מכירים היטב את הרב מאיר כהנא ואת הליגה להגנה יהודית, המוגדרת ארגון טרור בארה"ב. הם מתעבים אותם בשל היותם מקבילה יהודית לארגונים ניאו–פשיסטיים וגזעניים במדינה זו.
בליכוד מנסים להתחמק מאחריותם למתן לגיטימציה לגזענות ולטרור יהודי. הם פוטרים עצמם בטענה כי מדובר בבלוק טכני למניעת איבוד קולות בלבד.
הליכוד אף תוקף את מבקריו תוך יצירת שקילות שקרית בין ההכשר לכהניזם לבין הנכונות לפיד וגנץ, לכאורה, לקבל את התמיכה של גוש חוסם של חד"ש והמפלגות הערביות.
הטיעון הזה, כשלעצמו, הוא גזעני. אין שום סיבה דמוקרטית או חוקית שאזרחי ישראל הערבים–פלסטינים לא ישותפו בממשלה, בגוש חוסם או בכל החלטה הנוגעת גם להם. העובדה שלא היו עד כה בקואליציה היא, כשלעצמה, כתם שחור על הדמוקרטיה הישראלית. הנציגים הפרלמנטריים הערבים נמצאים בכנסת בזכות מצביעיהם ועל פי חוק.
השמצתם כבוגדים היא חלק ממסע הדה–לגיטימציה והשנאה שמנהל ביבי זה שנים, בייחוד נגד הפלסטינים אזרחי ישראל אך גם נגד כל המפלגות משמאל לליכוד. ביבי מגדיר את גבולות השייכות לקולקטיב האזרחי באופן המחרים את יריביו והמכשיר את הדרתם ואת האלימות כלפיהם. את חוסר המעצורים של נתניהו בהכשרת הכהניזם יש להבין בהקשר רחב יותר של הזדהותו הרעיונית–פוליטית עם טראמפ. נתניהו כבר מזמן אינו מעגן את עיקר התמיכה בישראל בזיקה אליה של היהודים בעולם, אלא רואה עצמו כמשנה לטראמפ וכמנהיג בסדר גודל עולמי.
הוא מתערב בסכסוכים פנים–אמריקאיים, פנים–אירופיים, באסיה, בדרום אמריקה, באפריקה ובמזרח התיכון. נתניהו כרת ברית עם אוונגליסטים, עם ויקטור אורבן, עם מודי בהודו ועם בולסנארו בברזיל.
לנתניהו אין אלהים חוץ מעצמו, אבל הוא מיסיונר של אידיאולוגיית "התנגשות הציוויליזציות" ונושא צלב במאבק מיתי בין העולם "היודו–נוצרי" לבין האסלאם.
במסגרת תפישה זו הוא מטהר ומלבין מנהיגים אסלאמופוביים וגזעניים, ומתכחש לגזענות הגוברת בימין בארה"ב ובאירופה. הוא תומך בארגונים בעלי עבר נאצי ופשיסטי ומתנפל על השמאל, בישראל ובעולם, שמגן על זכות הפלסטינים להגדרה עצמית ולזכויות אדם, כאילו הם–הם הסכנה האנטישמית.
ארגונים יהודיים מתקדמים בחו"ל חשים את הסכנה ליהודים ולמוסלמים נוכח עליית התנועות והמפלגות הגזעניות והאסלאמופוביות, ולכן משתפים פעולה עם כוחות מתקדמים אחרים במאבק בהן.
ביבי מוכר את שארית משאב "הסמכות המוסרית" של ישראל (כמדינת קרבנות האנטישמיות), תוך מתן לגיטימציה לימין הגזעני העולמי, בתמורה לתמיכה בכיבוש ואף בבניית בית מקדש שלישי במזרח ירושלים.
כך למשל, בעוד שהאיחוד האירופי תומך בהסכם הגרעין עם איראן שהשיג אובמה, טראמפ (בהשפעת ביבי) יצא נגדו והשית מצור כלכלי דורסני על איראן. מערב אירופה מסויגת, במידת מה, ממדיניות ארה"ב במזרח התיכון; כלכלת אירופה נפגעת מהסנקציות והאירופים גם לא מאמינים שדחיקת איראן לפינה תוביל לכניעתה.
אירופה אינה רוצה במלחמה באיראן. לעומת זאת, אצל ביבי הפך המאבק נגד איראן אובססיה. ישראל בהנהגת נתניהו לקחה על עצמה להנהיג מאבק עולמי נגד איראן.
בתוך האיחוד האירופי מנסה ביבי להנהיג את גוש ווישיגראד, גוש אנטי–איראני ופרו–טראמפ, של מדינות שברובן היה שלטון קומוניסטי ושולט הן כיום משטר קפיטליסטי–חזירי, פופוליסטי ימני, שמרני, לאומני, סמכותני וגזעני.
האובססיה האיראנית אף היא גורם המטה את התייחסותו של נתניהו כלפי הימין הקיצוני בעולם. היא מוליכה אותו לחפש בריתות גם עם כוחות הריאקציה הערבית בראשות סעודיה ובעלות בריתה. גישה זו מלאה סתירות פנימיות.
לפי תפישת עולמו של נתניהו, כל הסכם שלום הכולל כינון מדינה פלסטינית סותר את האקסיומה לפיה ארץ ישראל כולה שייכת ליהודים בלבד. לפי נתניהו, במדינה היהודית, ש"חוק הלאום" הוא רק תחילת מימושה, לא תתכן אזרחות מלאה ושוויון אמיתי של הפלסטינים, גם לא בתחומי מדינת ישראל.
המסקנה היא שמבחינת נתניהו לא יכולות להיות לא שתי מדינות ולא מדינת כל אזרחיה. תפישת נתניהו את ישראל היא, בהכרח, כמדינת אפרטהייד רשמי וגלוי, לרבות טיהור אתני וטרנספר. אז מה הבעיה, בעצם, בהכנסת הכהניסטים לכנסת? ואם כפועל יוצא מהנחה זו, לבצלאל סמוטריץ' ניתנה ההבטחה לכהן כשר החינוך או השיכון, מדוע לא מרזל, גופשטיין ובן–ארי?
אבישי ארליך