כל מי שגלש בעשור האחרון לאתר האינטרנט של משרד האוצר, יכול היה לקרוא כי הפרטת הדואר מופיעה כאחד מיעדי המדיניות הכלכלית הממשלתית המוצהרת. הממשלות מתחלפות, אבל הפסקה המוקדשת להפרטת שירותי הדואר – נשארת.

ואכן, הפרטת הדואר החלה עוד בשנת 1986 כאשר הוקמה רשות הדואר. רשות, בלשון "אוצרית", היא צעד הכרחי לקראת הפרטה.

כרזה של איגוד עובדי הדואר נגד הפרטת הדואר בבריטניה

לרשות הדואר, על פי חוק, יש בלעדיות על העברת חבילות ומכתבים במשקל של עד חצי ק"ג. חוק זה לא הפריע, מזה שנים, לתאגידים המתמחים בהפצת דברי פרסום בתאי הדואר להיכנס אל התחום, להעסיק עובדים בתנאים מחפירים, להפר בגלוי את החוק, ולחלק "דואר כמותי", קרי: חשבונות כרטיסי אשראי, דברי דואר שנשלחים בידי בנקים, עיריות, חברות תקשורת וקופות החולים. אבל הממשלה, כמובן, אינה מעוניינת לאכוף את חוקי המדינה כלפי המגזר הפרטי. בייחוד היא אינה מעוניינת לחזק את רשות הדואר, שהיא, בינתיים, עדיין בידי הציבור. אותו "דואר כמותי" יכול היה להיות מקור הכנסה נאה לרשות, ואף להוציא אותה מקשייה הכלכליים.

ההמשך ידוע: כרגיל במחוזותינו, הוקמה ועדה, בשנת 1998, לשם בחינת "שוק הדואר". בראש הוועדה עמד דוד ברודט, שהמליץ "על היתרונות שבפתיחת שוק התקשורת לתחרות". במילים אחרות: למכור את "שוק הדואר" לכל המרבה במחיר. ההחלטה נפלה בספטמבר 2003, וכעבור שלוש שנים, בספטמבר 2006, החליטה הממשלה (בפעם השנייה!) על מכירת הרשות "למשקיע אסטרטגי".

מדוע מתעקשות הממשלות מזה שנים להפריט דווקא את הדואר? במדינה בה ההון בשלטון, התשובה ברורה. יחד עם זאת, לדואר יש יתרונות בולטים, ראשית, יש לו רישיון להפעלת בנק ("בנק הדואר") בעל פרישה ארצית, אשר יכול להתמודד עם רשת הסניפים של הבנקים המסחריים. ושנית, לדואר יש נכסי נדל"ן רבים ברחבי המדינה. כזכור, בעת הפרטת "בזק" לטובת הטייקון הישראלי–לשעבר חיים סבן, "שכחו" לאמוד את היקף נכסי הנדל"ן שהיו בידי חברת התקשורת…

מדובר, אם כן, באימפריה כלכלית ונדל"נית לא–קטנה, שיכולה לשמח את חשבונו התופח של כל בעל הון מקומי או זר, וזאת דווקא בעידן של משבר כלכלי עולמי. עד כאן, קיצור תולדות הפרטת הדואר בישראל שהחלה ב-1986, לפני 28 שנה (!).

אין זה סוד שממשלת הימין, בראשות בנימין נתניהו, פועלת ללא הפוגה כדי להחליש את השירות הציבורי ואת עובדיו. אך כדי להפריט את הדואר יש הכרח לשבור את הוועד ולפטר אלפי עובדים, וזאת במטרה להוזיל את עלויות השכר שיהיו לבעל ההון שיקבל אותו לידיו.

ההסתדרות ניהלה מאבק להשגת הסכם עם האוצר, בטרם הפרטה. היו אף צעדים ארגוניים, הפגנות ותמיכה של עובדי ציבור נוספים. זאת, בדומה למערכה שקדמה לחקיקת החוק בדבר חיסול רשות השידור. אבל ההסתדרות בהנהגת היועץ של בנק דיסקונט, עופר עיני, ויורשו, אבי ניסנקורן – אינה נאבקת נגד עצם ההפרטה. היא מצדדת בהפרטות, ומפריע לה רק שהן נעשות "ללא תיאום". במילים אחרות, מנהיגי ההסתדרות מוכנים להניח את ראשם של העובדים מתחת לגיליוטינת ההפרטה, ובתנאי שזה ייעשה "בהסכמה".

הסבב האחרון במאבקם של עובדי הדואר הסתיים בתוצאה עלובה: הסכמה לדרישת הממשלה לפיטורים ולהפרטה, או כדברי ניסנקורן: "הוכחנו כי תכנית הבראה טובה היא תכנית שאפשר להשיג אותה רק בדרך אחת – דרך של הסכמה עם העובדים ועם ההסתדרות".

באותו יום, הכריזה ההסתדרות על סכסוכי עבודה ב-11 חברות ממשלתיות, וביניהן: התעשייה האווירית, רפא"ל, חברת החשמל, רכבת ישראל ומקורות. "הסכסוכים נוגעים לעניינם של למעלה מ-43 אלף עובדים. הכרזת ההסתדרות מגיעה על רקע האישור שהעניק הקבינט להצעת ההחלטה להפריט את החברות הממשלתיות, בהיקף של 15 מיליארד שקל", מסר דובר ההסתדרות.  יו"ר ההסתדרות הוסיף: "רק היום חתמנו על הסכם עקרונות היסטורי להבראת דואר ישראל. זו עדות חשובה לכך שההסתדרות היא שותפה חיונית למהלכים שנועדו לייעל את החברות הציבוריות".

נו, עם ידידים כאלה, מי צריך אויבים מעמדיים?

אפרים דוידי

הפרטות דואר בעולם

הפרטות דואר הן נדירות למדי, ואפילו בארה"ב הקפיטליסטית הדואר הוא שירות ציבורי. ההפרטות הספורות שנעשו עד כה בעולם, הסתיימו בכישלון צורב. הפרטת הדואר ביפן גררה, לפני מספר שנים, משבר ממשלתי, כאשר אחד השרים פעל למכירת בתי מלון שהיו בבעלות הדואר לטובת מקורב למפלגת השלטון. בשוודיה, ההפרטה נעשתה בעת שהמפלגה הסוציאל–דמוקרטית הייתה בשלטון, והיא נגמרה בכי רע.

בבריטניה, כשניסתה מפלגת הלייבור להפריט חלקית את הדואר "למען ייעול השירותים", היא נתקלה בהתנגדות ציבורית, שכללה לא רק את 170 אלף עובדי הדואר, אלא חוגים רחבים. איגודים מקצועיים המייצגים כמעט 2 מיליון עובדים פרסמו בעיתונים מודעה התומכת בביטול ההפרטה, וקרוב לשליש מחברי הפרלמנט מטעם הלייבור תמכו אף הם במאבק העובדים נגד החלטת ממשלת… הלייבור.

המאמר עומד להתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"