רוחות רעות מנשבות מבית ראש הממשלה ברחוב עזה בירושלים. השבועות האחרונים המחישו, שככל שמתרחב הבידוד הבינלאומי של מדיניות ראש הממשלה, כך הופכים צעדיו הרסניים יותר. פרלמנטים וממשלות בשורה של מדינות הביעו תמיכה ביוזמה המדינית של אבו-מאזן, אשר מכוונת לזכות בהכרה בינלאומית במדינה פלסטינית עצמאית בצד מדינת ישראל, והתגובה של נתניהו היא – להבעיר את השטח, גם אם מי שישלמו את המחיר יהיו אזרחי ישראל.
הרס בית בסילוואן, מזרח ירושלים, 19 בנובמבר 2014 (צילום: אקטיבסטילס)
הרחבת הבנייה בשכונות הנמצאות מעבר לקו הירוק בירושלים, חידוש מדיניות הריסת הבתים בירושלים המזרחית, מתן היתר למתנחלים להשתלט על דירות בשכונת סילוואן, שינוי הסטטוס-קוו במתחם מסגד אל-אקצא, ושורה של הצהרות פרובוקטיביות שהשמיעו ח"כים מהקואליציה בדבר עתיד המתחם – כל אלה תרמו לליבוי האש.
אך ירושלים המזרחית איננה אי. הממשלה ידעה כי לא ייתכן שחלקה הכבוש של העיר יהיה זירה להתנגשויות יומיומיות עם המשטרה והצבא, ואילו בחלקה המערבי ישרור שקט. על כן, האחריות המהותית לפיגוע הראוי להוקעה אשר גבה את חייהם של ארבעה מתפללים בבית כנסת, מוטלת על כתפי מציתי האש היושבים בממשלה.
צינית היא הודעתו של נתניהו, כי הפיגוע הוא תוצאה של "ההסתה של אבו-מאזן". שהרי ראש השב"כ עצמו, יורם כהן, אמר בדיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת (18.11), כי "אבו-מאזן לא מעוניין בטרור ולא מוביל לטרור. הוא גם לא עושה זאת מתחת לשולחן". עוד אמר כהן, כי רצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר בידי יהודים היה אירוע מכריע בהיווצרות העימות בירושלים, וכי עליית חברי הכנסת מהימין למסגד אל-אקצא והצעות החוק שנועדו לשנות את הסטטוס-קוו במתחם – החריפו את האווירה.
אבל נתניהו בשלו. הוא אינו מסתפק בהפרחת שקרים כלפי ההנהגה הפלסטינית בשטחים הכבושים, אלא גם מגביר את ההסתה הגזענית כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל. "חוק הלאום" הגזעני, אותו הוא מקדם בנמרצות בכנסת, כמו גם התבטאויותיו הטרנספריסטיות אחרי הירי המשטרתי בצעיר חיר חמדאן מכפר כנא – מלמדים שפניו של נתניהו הן לעימות כולל, בתוך הקו הירוק ומעבר לו.
