הגנרלים נוהרים לפוליטיקה: מי ישמור על ילדי הגנץ?

סקר שערכה חברת החדשות (16.12) ממצב את מפלגתו העתידית של הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ כמפלגה השנייה בגודלה לאחר הליכוד. 16 מנדטים חוזה הסקר למפלגה. עוד נמצא בו, כי במידה שיחבור ליאיר לפיד תחת "יש עתיד", תקבל מפלגתם המשותפת 26 מנדטים (שלושה פחות מאשר הליכוד).

2018-12-24_200858

הרמטכ"ל לשעבר, איש העסקים הכושל בהווה והפוליטיקאי בעתיד בני גנץ (צילום: דובר צה"ל)

סקר אחר, שערך אתר "וואלה" בנובמבר, העניק 26 מנדטים לחבירה אפשרית של גנץ דווקא למחנה הציוני בראשות אבי גבאי. גבאי, מצדו, הצהיר בתכנית אופירה וברקוביץ' (21.12) כי יסרב "להיות להקת החימום של גנץ".

מי הוא, אם כן, בני גנץ? גנץ, חשוב להזכיר, איננו רק גנרל. עתה הוא גם מובטל. בדומה לאנשי צבא רבים אחרים, מיהר גנץ לאחר גזירת החוגר לעבוד בענף "ייצוא ביטחוני"; כלומר כסוחר נשק. והנה, לאחרונה (15.12) הודיעה חברת הסייבר שהיה היו"ר שלה, "הממד החמישי", על פשיטת רגל, מכירת מוצריה ופיטורי עובדיה.

החברה עסקה בפיתוח מערכת לעיבוד נתונים מודיעיניים. חברת NSO הישראלית, זו שמכרה מכשירי האזנה למודיעין הסעודי (אותם מכשירים שגם נוצלו, כנראה, ברצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י), התעניינה ברכישת "המימד החמישי", אולם ירדה מהרעיון לאחרונה. בעקבות כך המיזם קרס. אך אל לנו לדאוג לגנץ.

ההודעה על פשיטת הרגל של החברה הגיעה כשבוע וחצי לאחר החשיפה של חברת החדשות (6.12), כי 130 מייסדים חתמו על מסמכי רישום למפלגה בראשות בני גנץ. רישום המפלגה צפוי להתבצע רק כשייוודע תאריך לבחירות, ובינתיים אין לדעת אם משמעות הצעד היא שגנץ ויתר באופן סופי על חבירה לגורם פוליטי אחר.

מה מאפשר אפוא את תופעת בני גנץ? מה מקנה לאיש, יהא עברו הצבאי "מפואר" ככל שיהא, 15 מנדטים היפותטיים – בלי לדעת מי יהיו ה-14 אחריו ברשימתו, או מה עמדותיו בנוגע לסכסוך הישראליפלסטיני, בנוגע לחוק הלאום, בנוגע לסוגיות החברתיות והכלכליות ובנוגע לסוגיות אזרחיות אחרות? למעשה, אנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר בנוגע לבני גנץ, למפלגתו או לאנשיו.

אמיר אורן הספיק להגדיר את גנץ "סיוט של נתניהו" (17.12). רבים ממתנגדי נתניהו, חלקם מגדירים את עצמם אנשי מרכז וחלקם אנשי מרכזשמאל, קוראים לגנץ לרוץ. גם רביב דרוקר, בטורו "רק לא לבני" ("הארץ", 19.11), רמז על תמיכתו בגנץ (בלי לומר את שמו המפורש). ואולם, שבועות ספורים קודם לכן (28.11) נועדו גנץ ונתניהו, לטענתם לצרכי "התייעצות ביטחונית". קשה להאמין שהשיחה בין השניים לא עסקה בין היתר גם בספקולציות פוליטיות.

בקריאה "רוץ!" טמונה ההנחה המובלעת, לפיה גנץ ינהיג את מחנה המרכזשמאל (או מחנה ה"רק לא ביבי"): הוא יחליף את גבאי בעבודה, או יהיה "הביטחוניסט" של גבאי/לפיד.

אבל מי החליט שגנץ אינו איש ימין? האמת היא שאיש אינו יודע מה עמדותיו הפוליטיות. אולי השימוש במילה "אבל" היה שגוי: העמימות אינה בעוכריו של גנץ, כי אם ההיפך הוא הנכון.

שמו של גנץ נקשר במפלגת העבודה, במפלגת יש עתיד, אך גם בליכוד ובהקמת מפלגה עצמאית. אותה מפלגה עצמאית תהא מפלגת שמאל? מפלגת מרכז? מפלגת שמאלמרכז? מפלגת ימין מתון? אפילו הסברה שתהא זו "מפלגת ביטחוניסטים", נשמעה.

היכולת לקשר את גנץ לכל גורם בספקטרום שבין הליכוד ללפיד, דרך גבאי, אהוד ברק וציפי לבני, מלמדת על תהליך ההידמות המאפיין כיום כל כך את מרבית המפלגות הציוניות בישראל, גם אלה הממוקמות משמאל לנתניהו ומימין למרצ. גנץ לא צריך לומר מילה על הפלסטינים – עמימותו בנושא ה"סכסוך", הדומה לעמימות של לפיד או של גבאי, היא שמאפשרת לעת עתה את נסיקתו בסקרים.

מפלגות דומות אלה אינן מעוניינות באמת להציב חלופה אידאולוגית לימין, אלא להשתמש במסרים פופולריים במידת מה אך באופן שאינו מאיים באמת על ההגמוניה הימנית העמוקה ("בעד מדינה יהודית", אבל גם "בעד הפרדת דת ממדינה"; לעתים גם "נגד השחיתות" ובעד "הפחתת יוקר המחייה", אבל שאלת ה'איך' בפוליטיקה היא החשובה). לכן גנץ מתאים כמו כפפה לידו של מחנה זה, ולכן קולו של אהוד ברק ממשיך להישמע באופק. זו הסיבה שאפשרה גם את נסיקתו של אבי גבאי בשעתו ואת התרסקותו הפתאומית בסקרים.

רק השבוע, למשל, נפוץ מונולוג של אהוד ברק הממומן באופן אגרסיבי בפייסבוק, ובו הוא מדבר בתקיפות על כך שנתניהו "רופס". הוא מקשר לרפיסותו שלושה נושאים: הוא טוען שנתניהו התנהג ברפיסות כלפי עזה (בכך שלא פתח במלחמה), התנהג ברפיסות כאשר בחר לקחת שוחד, ועתה מתנהג ברפיסות ב"יהודה ושומרון".

כשאין תפיסת עולם המנוגדת לזו של נתניהו, ממשיכים לטפח דמויות "פרווה" כאלה. מה גנץ חושב? מה גנץ יעשה? במה הוא מאמין? איש אינו יודע. כך גם לגבי ברק, שהיה ראש ממשלה ושר ביטחון (של נתניהו!); כך גם לגבי לבני שיכולה לדבר על עברה החירותניקי.

מכאן שגנץ הוא ניסיון נוסף להחליף את שלטון נתניהו באופן שאינו מתבסס על הצבת חלופה אידאולוגית (מדינית וחברתית), אלא על ניסיון "לגנוב" קולות ממחנה המרכזימין. כלומר, להציב מועמד "ביטחוניסט" בתקווה שזה יגרוף כמה מנדטים הישר מנתניהו ויצליח לשנות את מאזן הכוחות הפוליטי (כמובן, בברית עם ליברמן).

עד מתי גנץ יחכה? כנראה עד שהמחשבונים של היועצים הפוליטיים של מחנה המרכזשמאל יגלו את הנוסחה היחידה: אין רוב ללאנתניהו בלי שותפות עם הציבור הערבי והנהגתו הפרלמנטרית. אך טלפונים עושים לפני הבחירות, ולא בתור להמלצות אצל ריבלין. עד אז משתעשעים בצעצוע חדש לילדי הגנץ.

יוסף לאור

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב