אנחנו מצויים, כנראה, בגל שני של "האביב הערבי". הגל שהתחיל בדצמבר בשנה שעברה בסודאן התרחב השנה אל אלג'יר, לבנון ועיראק. הוא נבנה על הניסיון הקודם, על שגיאותיו והישגיו. מפגינים מהגל החדש כבר למדו חמישה לקחים מהאירועים הקודמים:

מפגינים במרכז אלג'יר ביום שישי האחרון (צילום: אל ווטאן)

1) סילוק ראש המשטר אין פרושו שהמשטר הפוליטי נופל. המפגינים המצריים בתחריר, בפברואר 2011, חגגו את החלטת חוסני מוברק להתפטר ועזבו את הכיכר בחשבם שדי בהתפטרותו כדי להבטיח מעבר לדמוקרטיה. בגל הנוכחי, המשיכו המתקוממים להפגין אחרי התפטרות עבד אלעזיז בוטפליקה וסילוקו של עומר אלבשיר ע"י הצבא בסודאן. המפגינים למדו שהמשטר לא מתמצה בעומד בראש השלטון, אלא בחוקים ובתקנות שעל פיהם מתנהלת הספירה הפוליטית. לכן, שינוי פוליטי דורש לשנות את חוקי המשטר – לא רק את שמות המוציאים לפועל שלו.

2) פניה לאלימות היא הדרך המהירה ביותר לחיסול כל תקווה לשנוי דמוקרטי. מפגינים המחליטים לכוון נשק מציעים למשטריהם אפשרות להגדיר את ההתקוממות הפוליטית כמלחמת אזרחים, כפי שקרה בסוריה. אפילו כשקבוצות מזויינות מצליחות להפיל את המשטר, נוכחותן מסכנת את שלב המעבר לשלב הבא. כפי שראינו בלוב. בסודאן ובעיראק, למרות שעמדו בפני אלימות ודיכוי ממשלתי, התעקשו המפגינים לשמור על אי–אלימות כעמדה עקרונית. בסודאן הגיבו המפגינים לטבח שבוצע ליד המטה הכללי של הצבא ב-3 ביוני בארגון הפגנת ענק ב-30 ביוני, וזו הכריחה את הצבא לחדש את המו"מ עם הכוחות המהפכניים.

3) כאשר המשטר הישן, קורס צריכה תקופת המעבר לכלול תהליך קבלת החלטות קולקטיבי, שבו גם לאופוזיציה יש זכות ווטו. תוניסיה ב-2011 תשמש כדוגמה: הסמכות העליונה למימוש מטרות המהפכה, "הרפורמה והמעבר הדמוקרטי", כללה נציגים מכל הקשת הפוליטית והחברה האזרחית. למרות שהכוחות הצבאיים באלג'יר ובסודאן ימשיכו למלא תפקיד פוליטי גם בעתיד הקרוב, אין פרוש הדבר שבידם מלוא הכוח בתקופת המעבר. סודאן היא דוגמה חיובית: אם הסכם שיתוף הכוח אכן ייצא לפועל, תשלוט בסודאן בתקופת המעבר מועצה ריבונית אזרחית–צבאית.

4) במעברים פוליטיים צריכים לנסות להגיע להסכמה על חוקי המשחק לפני שפונים לבחירות. במצרים אחרי 2011, גרמו בחירות מזורזות מדי לפילוג האופוזיציה הפוליטית ולהגברה דרמטית של הקיטוב החברתי. בגל הנוכחי, המפגינים רואים בבחירות מוקדמות מלכודת שתאפשר למשטרים הישנים לשכפל את עצמם בשמות חדשים. באלג'יר ובסודאן התנגדו המפגינים לניסיון הצבא לערוך בחירות במהירות האפשרית. בסודאן דחה ההסכם בין הכוחות המהפכניים והצבא את הבחירות בשלוש שנים, לאחר שתסתיים תקופת מעבר של שלטון טכנוקרטי. באלג'יר כובשים המפגינים את הרחובות מדי יום שישי במחאה נגד ההחלטה לקיים בחירות לנשיאות בדצמבר.

5) הלקח האחרון הוא, שהקריאה לשנוי באזורנו היא רדיקלית יותר מדרישה לבחירות דמוקרטיות, ומכוונת לרפורמות סוציו–כלכליות עמוקות. עיראק ולבנון מראות זאת בברור. בחירות חופשיות והוגנות, יחסית, התקיימו בשתיהן ב-2018, אבל תוצאותיהן רק חיזקו משטרים עדתיים מושחתים. לפי מדד הברומטר הערבי שערך לאחרונה מכון 'צ'טהם האוס', המצב הכלכלי והשחיתות נתפסים כאתגר המרכזי בעיני האלג'יראים (62.2%), הסודאנים (67.8%), הלבנונים (57.9%) והעיראקים (50.2%). דמוקרטיה לעומת זאת נתפסת כאתגר המרכזי באותן ארצות בהתאם רק אצל: 2.3% ,3.9% ,5% ו-1.4%. הניסיון של האביב הערבי הראה לאנשים שהדמוקרטיה היא אמצעי להשגת מטרה.

שלא כב-2011, כשמרידות האביב הערבי זכו בתמיכה בינלאומית רחבה, הגל השני, הנוכחי, מתרחש בסביבה עוינת. הנוכחות הרוסית והאיראנית באזור חזקה יותר, והאקלים הבינלאומי המערבי – אדיש. יתרונם של המורדים הוא בניסיונם – הם מתאימים את הטקטיקות שלהם ללקחים שנלמדו מאז תחילת העשור באביב הערבי.

ג'ורג' פהמי,' חוקר במכון המחקר הבריטי "צ'אהן האטס"

תרגום: אבישי ארליך