העיתונאי האמריקאי פיטר ביינרט, פרסם בעיתון הבריטי "גרדיאן" טור בו הוא תקף את ההשוואה בין אנטי-ציונות לבין אנטישמיות. ביינרט ידוע בשל עמדותיו הפומביות נגד ההתנחלויות ובגלל התנגדותו למדיניות ממשלת הליכוד בראשות בנימין נתניהו.

כעיתונאי היה ידוע בקרב החוגים היהודיים הליברליים בארה"ב, אך היה אנונימי למדי עבור הציבור הישראלי. זאת, עד שבאוגוסט האחרון, בעת שביקר בישראל עם בני משפחתו במסגרת טיול בר מצווה, עיכבוהו סוכני שב"כ בכניסה לנמל תעופה בן גוריון. הם תשאלו אותו על עמדותיו הפוליטיות, פעילותו בארגוני שלום והשתתפותו בהפגנות  ובמחאות.

ביינרט פרסם את דבר מעצרו במגזין היהודי-אמריקאי "פורוורד" ובשל כך זכה בהתנצלות מטעם לשכת ראש הממשלה. ביינרט כינה את ההתנצלות "חלולה" ואמר שנתניהו "חצי-התנצל". מערכת "זו הדרך" מפרסמת להלן קטעים נרחבים מתוך מאמרו של ביינרט, המשקף את הקרע ההולך ונפער בין הממסד הימני הישראלי לחלקים הולכים וגדלים בקרב היהודים ברחבי העולם – בייחוד בקרב היהודים בארה"ב. תרגם וערך: אבישי ארליך.

בזמננו מבלבל ומפחיד להיות יהודי. האנטישמיות גואה, ופוליטיקאים רבים מגיבים לאו דווקא בהגנה על היהודים אלא בהפיכת הפלסטינים לשעיר לעזאזל.

ב-16 בפברואר הטיחו חברים מתנועת "האפודים הצהובים" בצרפת קריאות אנטישמיות מעליבות בפילוסוף היהודי הנודע אלאן פינקלקראוט. ימים ספורים לאחר מכן נמצאו צלבי קרס על 80 מצבות באלזס.

יומיים לאחר מכן, הצהיר נשיא צרפת עמנואל מקרון, שאירופה עומדת בפני התפרצות אנטישמית שכמותה לא הייתה מאז מלחמת העולם השנייה. הוא חשף שורת אמצעים למלחמה בתופעה.

אחד מהם היה קבלת הגדרה רשמית חדשה של אנטישמיות מטעם הברית הבינלאומית לזיכרון השואה. ההגדרה כוללת, בין הדוגמאות העכשוויות של אנטישמיות, "הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית". ובמילים אחרות: אנטי-ציונות היא שנאת-יהודים. בקבלו את ההגדרה, מצטרף מקרון לכשלושים מדינות נוספות. כמותן, הוא ביצע טעות טרגית. הטיעון שאנטי-ציונות היא אנטישמיות נשען ונסמך על שלושה נימוקים:

נימוק ראשון: התנגדות לציונות שוללת מהיהודים את מה שכל עם אחר נהנה ממנו, כלומר מדינה משלו. "הרעיון שכל העמים האחרים יכולים לשאוף ולהגן על זכותם להגדרה עצמית, אבל ליהודים אסור – הוא אנטישמי", הצהיר צ'ק שומר, מנהיג המיעוט בסנאט האמריקאי, ב-2017.

האמנם מדובר בכל העמים? הרי לכורדים אין מדינה משלהם, גם לא לבסקים, לקטאלנים, לסקוטים, לקשמירים, לטיבטים, לאבחאזים, לאוסאטים, ללומברדים, לבני האגבו, לאורומו, לאויגורים, לטאמילים ולקוובאקים. כך גם לגבי עמים אחרים שיצרו תנועות לאומיות השואפות להגדרה עצמית, אבל לא הצליחו להשיג אותה.

ובכל זאת, אין איש הטוען שהמתנגדים למדינה כורדית או קטאלנית הם גזענים. מדינות אתניות, שנוצרו כדי לייצג ולהגן על קבוצה אתנית מסוימת, אינן הדרך הלגיטימית היחידה להבטיח סדר ציבורי וחופש אישי.

לעתים טוב יותר לאמץ לאומיות אזרחית, לאומיות הבנויה

על גבולות ולא על מורשת. לעתים נכון יותר להפוך את הזהות הספרדית, למשל, למכילה יותר עבור הקטאלנים, או את הזהות העיראקית למכילה יותר כלפי הכורדים, במקום לבתר לחתיכות את המדינות המולטי-אתניות הללו.

אפשר היה לחשוב שמנהיגים יהודים יבינו זאת. אבל חלקם, הרואים בזכות להגדרה עצמית "זכות אוניברסלית", מרגישים בנוח עם שלילת זכות זו מהפלסטינים.

נימוק שני הוא וריאציה על הראשון. ייתכן, כך אומרים, שזו אמנם לא גזענות להתנגד לדרישה של עם למדינה, אבל זו גזענות לקחת זכות שכבר הושגה. "דבר אחד הוא לטעון "שישראל לא צריכה הייתה להיווסד", טען ברט סטפנס, בעל טור ב"ניו-יורק טיימס".

"כיום ישראל היא בית לתשעה מיליון אזרחים, שהם בעלי זהות ישראלית מובחנת וגאה – לא פחות משההולנדים הם הולנדים או שהדנים הם דנים. אנטי-ציונות היא ביטול זהות זו ונישול פוליטי", כתב.

ואולם, אין זו גזענות לנסות להפוך מדינה המבוססת על לאומיות אתנית למדינה המבוססת על לאומיות אזרחית, שבה שום קבוצה אתנית לא תזכה בפריבילגיות מיוחדות. איני חושב שמדינת ישראל היא מדינת אפרטהייד, אבל הלאומיות האתנית שלה מדירה הרבה מהאנשים שתחת שליטתה.

סטפנס מציין שבישראל ישנם כמעט תשעה מיליון אזרחים, אך הוא אינו מציין ששליטת ישראל כוללת גם כחמישה מיליון נתינים שאינם אזרחים: פלסטינים החיים תחת שליטה ישראלית בגדה המערבית ובעזה, והם חסרי זכויות בסיסיות במדינה השולטת בחייהם. כמדינה יהודית היא מעוניינת להמשיך ולקיים רוב יהודי; מתן זכות הצבעה לחמישה מיליון פלסטינים יסכן אותו.

בין תשעת מיליון האזרחים בישראל, חיים כשני מיליון הקרויים "ערביי ישראל". אלה פלסטינים אזרחי ישראל. סטפנס טוען כי משמעות שלילת הציונות תהא נישול פוליטי של היהודים. אלא שהרוב הגדול של האזרחים הפלסטינים בישראל רואים זאת הפוך: בשבילם הציונות מסמלת צורה של נישול.

הם גרים במדינה שמתעדפת יהודים, הם חייבים לקבל מדיניות הגירה שמתירה לכל יהודי בעולם לזכות באזרחות ישראלית בעוד שהגירה פלסטינית לישראל איננה אפשרית.

הם מתגוררים במדינה שבה ההמנון הלאומי מדבר על "נפש יהודי", שבדגלה מככב מגן דוד ושבה מודרות מפלגות ערביות מהקואליציות השולטות. כל עוד תיוותר ישראל מדינה יהודית, לא יוכל אזרח ערבי לומר לבנו או לבתו שהם יוכלו להיות ראש הממשלה במדינה בה הם חיים. כך נראית הצורה הישראלית של לאומיות אתנית: הציונות שוללת שוויון לתושבים הלא-יהודים. הפתרון המועדף עליי, אגב, הוא שהגדה המערבית ועזה יהפכו מדינה פלסטינית, וכך תתאפשר לפלסטינים בשטחים אלה אזרחות במדינת לאום משלהם.

האם חברי הכנסת הערבים, החיים תחת אפליה מבנית במדינה היהודית, אנטישמים מפני שהם רוצים להחליף את הציונות בלאומיות אזרחית שמבטיחה שוויון לאנשים מכל הקבוצות האתניות והדתיות?

ישנו  גם נימוק  שלישי:  אנטי-ציונות  ואנטישמיות  הולכות   ביחד.   מוסיף  סטפנס:  "בוודאי  שאפשר  להפריד תאורטית בין אנטישמיות לאנטי-ציונות, כמו שאפשר להפריד תאורטית בין תמיכה בהפרדה לבין גזענות. אבל כשם שכל תומכי ההפרדה בין שחורים ללבנים הם גם גזענים, כך גם כל האנטי-ציונים הם גזענים".

טענה זו שקרית. בעולם הממשי, אנטי-ציונות ואנטישמיות אינן הולכות בהכרח יחד. קל למצוא אנטישמיות בין אנשים ותנועות שלא רק שאינן מתנגדים לציונות אלא אף מחבקים אותה.

ישנה אנטישמיות פרו-ציונית: לפני קום מדינת ישראל, כמה ממנהיגי העולם שתמכו במדינה יהודית עשו זאת מפני שלא רצו יהודים במדינותיהם: הלורד בלפור, או ממשלת פולין בשנות ה-30. דוגמאות לאנטישמיות פרו-ציונית כיום אפשר למצוא בנצרות האוונגליסטית הימנית בארה"ב.

כמה מהמנהיגים האירופיים סוחרים בצורה גלויה באנטישמיות: ויקטור אורבן ההונגרי, היינץ כריסטיאן שטראכה האוסטרי וביאטריקס פון שטורך בגרמניה הם תומכים גלויים בציונות.

וכשם שקיימת אנטישמיות ללא אנטי-ציונות, כך יכולה להתקיים אנטי-ציונות ללא אנטישמיות. חסידי סאטמר בהנהגת הרב אהרון טייטלבאום שוללים את קיום מדינת ישראל בטרם בוא המשיח. בשנה שעברה אמר הרבי: "נמשיך להילחם את מלחמת השם נגד הציונות וכל היבטיה". אפשר לומר דברים רבים נגד חסידות סאטמר, אבל לא שהם אנטישמים.

אברום בורג, יו"ר הכנסת לשעבר, אמר: "ישראלים צריכים להיפרד מהפרדיגמה הציונית ולנוע לפרדיגמה כוללת. ישראל חייבת להיות שייכת לכל תושביה, כולל ערבים, ולא ליהודים בלבד". גם מירון בנבנישתי, לשעבר סגן ראש העיר ירושלים, העיתונאי גדעון לוי ועוד רבים אחרים הם אנטי-ציונים. אפשר להתווכח עמם, אבל האם הם אנטישמים? ודאי שלא! כל זה לא סותר את העובדה שישנם אנטי-ציונים שהם גם אנטישמים: דיוויד דיוק, לואיס פאראחאן וכותבי אמנת החמאס מ-1988, כמו גם הבריונים לבושי האפודים הצהובים בצרפת שקיללו את פינקלקראוט.

ב-2016 סקרה הליגה נגד השמצה בארה"ב עמדות אנטישמיות של אמריקאים, ומצאה שהאנטישמיות החריפה ביותר נפוצה בקרב קשישים (65+) בעלי השכלה נמוכה. גיל והשכלה היו משתנים מנבאים חזקים לגבי נטיות אנטישמיות. אמריקאים צעירים, בני פחות מ-39, זוהו כחפים יותר מדעות קדומות. ב-2018 ערך מכון המחקר פיו סקר עמדות לגבי ישראל ומצא דפוס: אמריקנים מעל 65, אותה קבוצת גיל שהביעה יותר אנטישמיות, הייתה גם הכי אוהדת לישראל.

אמריקאים צעירים, שנמצאו כאנטישמיים פחות, גילו גם פחות אהדה לישראל. כך גם לגבי השכלה: אמריקאים בעלי השכלה תיכונית או פחות, שהיו קבוצת ההשכלה הכי אנטישמית, היו גם הכי פרו-ישראלים. אמריקאים בעלי השכלה גבוהה,  שנמצאו  פחות  אנטישמיים,  זוהו גם כפחות פרו-ישראליים.

לעומתם, תומכי טראמפ הקשישים הפוחדים מהגלובליזציה, מעריצים את ישראל על שימור זהותה היהודית ומשתוקקים לכך שארה"ב תשמור על זהותה הנוצרית באופן המדיר יהודים.

למרות שהוכחות סטטיסטיות אינן תמיד מדויקות, הן מאששות מה שיודע כל מי שמעורב בשיחים הפרוגרסיבי והקונסרבטיבי: פרוגרסיבים צעירים חשדנים לגבי כל צורה של לאומיות מדירה.

האוניברסליזם שלהם היא שעושה אותם חשדנים הן כלפי הציונות והן כלפי לאומנות נוצרית לבנה, שבארה"ב חופפת חלקית לאנטישמיות.

מדוע מגיבים אפוא פוליטיקאים כמו מקרון לעלית האנטישמיות בראותם אנטי-ציונות כצורה של גזענות? מפני שבארצות רבות זה מה שמבקשים מהם מנהיגי הקהילות היהודיות לעשות.

מנהיגים יהודים פועלים, בו זמנית, כמגיני האינטרסים היהודיים המקומיים וכמגיני הממשלה הישראלית. הממשלה הישראלית רוצה להגדיר אנטי-ציונות כגזענות מפני שזה עוזר לה להרוג את פתרון שתי המדינות.

אם הפלסטינים ותומכיהם מגיבים לגוויעת פתרון שתי המדינות בדרישה למדינה אחת ושוויונית – חלק ממנהיגי העולם יצהירו עליהם כגזענים. זה משאיר את ישראל חופשית לבצר את גרסתה למדינה אחת (כיבוש וסיפוח), השוללת ממיליוני פלסטינים זכויות בסיסיות.

השתקת הפלסטינים אינה דרך אפקטיבית למלחמה באנטישמיות, שרובה באה מאנשים שאינם אוהבים לא פלסטינים ולא יהודים. אבל, ולא פחות חשוב מכך, השתקת הפלסטינים חותרת תחת הבסיס המוסרי של המאבק באנטישמיות.

עלינו לשלול את האנטישמיות לא רק משום שאין צדק בדה-הומניזציה של היהודים. אנטישמיות היא רעה חולה, משום שרע להשמיץ כל אדם ואדם. בסופו של דבר, המאמץ להילחם באנטישמיות, אם הוא תורם להשמצה ולדה-הומניזציה של פלסטינים, אינו מאבק נגד האנטישמיות.