להלן חלקים מהריאיון שקיים צוות הפודקאסט "גל חד"ש" עם הבמאי מוחמד בכרי על התפקיד שממלאת האמנות בחברה ובפוליטיקה, על הדיכוי של התרבות הפלסטינית בישראל, ועל המחיר הכבד שנאלצים לשלם אלה שלא מפסיקים להילחם עבור חברה צודקת יותר עבור שני העמים. הריאיון המלא זמין להאזנה ביוטיוב.
כאמן פוליטי, מהו עבורך התפקיד החברתי של הקולנוע והתיאטרון?
אמנות מתרבתת את האדם. היא עוזרת לו להתגבר על יצר הרע שבו ולרסן את האלימות שהוא רוכש מהסביבה. כמו שאמרו חכמים ממני, בכל אדם יש שני כוחות – טוב ורע. איך גורמים לטוב לנצח? מזינים את הטוב ומזניחים את הרע. זה תפקידה של האמנות. כאשר מצליחים להביס את הרע, אפשר להגיע אל האחר.
מדוע עשיתי את הסרטים שעשיתי? כדי לפתוח חלון ליהודי, כאחר שחי איתי, להבין את הנפש שלי; כדי לחסל את הפחד שיש בכם, כי אתם פחדנים! לא בגלל שאלוהים ברא אתכם כאלה, אלא משום שהציונות והמדיניות של ממשלות ישראל מאז ומתמיד הזינו את הפחד שבכם. סיפרו לכם שאני רוצה לזרוק אתכם לים. אני מנסה, דרך האמנות, להראות שזה שקר עלוב. אני לא רוצה לזרוק שום דבר לים! לכן עשיתי סרטים כדי להראות שמוליכים אתכם שולל. מפחידים אתכם מפני, בעוד שלמעשה אני הסיכוי שלכם לחיים בשלום.
לדוגמא, הסרט "מאחורי הסורגים" מנסה להעביר מסר של סולידריות. רציתי להראות שניתן להאמין לערבי ו"יש עם מי לדבר". לא רציתי לעשות ממוחמד בכרי גיבור – רציתי לעשות ממוחמד בכרי בן אדם שאפשר לחיות איתו, ולא סתם סמל שתולים על הקיר.
"מאחורי הסורגים" התקבל באהדה בישראל. סרטים ביקורתיים מאוחרים יותר, כמו "ג'נין ג'נין", נתקלו בתגובה קשה. מדוע?
"מאחורי הסורגים" יצא בסמיכות לטבח בסברה ובשתילה. בהפגנות של השמאל הישראלי השתתפו אז המונים. היו ארבע מאות אלף מפגינים בכיכר רבין. הייתה אז קרקע פורייה לאמנות ביקורתית בגלל הזעזוע הציבורי. תמונות הטבח שהגיעו בכלי התקשורת, ההתפטרות של בגין, והעובדה ששרון עמד מאחורי הטבח שביצעו הפלנגות –עוררו את הישראלי המצוי, האדם הטוב. המצפון הישראלי לא יכול היה לסבול את זה. הסרט "מאחורי הסורגים" יצא בדיוק בעיתוי הזה. הסוף של הסרט נתן תקווה שיש אור בקצה המנהרה. גם מבחינה אמנותית הסרט היה, פחות או יותר, עשוי טוב. ועוד דבר – הסרט "מאחורי הסורגים" נשאר ישראלי: היוצר ישראלי, הכותב ישראלי, ההפקה ישראלית והגיבורים – ישראלי אבל גם פלסטיני. הסרט הדגיש את האור החיובי בדמות שגילמתי, שיש בן אדם בצד השני שאפשר לשאת ולתת איתו.
"ג'נין ג'נין" יצא עשרים שנה מאוחר יותר. כל המצב היה שונה: "ג'נין ג'נין" יצא בזמן האינתיפאדה השנייה, כאשר התפוצצו אנשים ברחובות, במסעדות, בבתי קפה ובאוטובוסים. הרבה מאוד אנשים נהרגו – ישראלים חפים מפשע שאין להם שום חלק במדיניות הכיבוש. הפחד בציבור הישראלי גבר, והפעולות של השהידים הזינו את הפחד שלהם. הנסיבות הפוליטית הקשו לקבל את האחר ב"ג'נין ג'נין".
כלומר, בגלל שהסרט הציג את הנרטיב הפלסטיני?
לנרטיב הציוני יש במה בכל מקום, ולפלסטינים לא הייתה במה. נתתי להם במה בסרט המסכן הזה, הצנוע, "ג'נין ג'נין", שאף אחד לא ראה אבל כולם שמעו עליו. מעטים מאוד ראו אותו בגלל שחנקו אותו באיבו, כדי להזין את השקר שמצדיק את הכיבוש. אבל אין שום הצדקה לשום כיבוש בעולם – אין ולא תהיה.
בשנים האחרונות גוברים הפיקוח והצנזורה הממשלתיים על יוצרים פלסטינים, כמו בתיאטרון אל–מידאן. איך אתה רואה את זה כיוצר פלסטיני?
תיאטרון אל–מידאן נסגר בהוראה של מירי רגב. סגרו את התקציב של התיאטרון הלאומי הערבי היחיד בארץ. מהנגב ועד מטולה – אין לפלסטינים בישראל תיאטרון, בזכות הגברת מירי רגב המופלאה. תאר לעצמך שהיו סוגרים את תיאטרון הבימה בגלל הצגה עם תכנים פוליטיים. איך היה הציבור הישראלי מגיב?
כמו שאמרתי בתחילת הריאיון – תפקידה של האמנות הוא לפתוח לך חלון כדי לראות מה יש בתוכי, כדי שלא תפחד ממני. כדי שתבין את רחשי ליבי. את החלון הזה סגרו לי! מה, אני אעשה תיאטרון רחוב? לא רוצה לעשות תיאטרון רחוב.
איזה מחיר שילמת על עמדותיך הפוליטיות?
מאז שיצא "ג'נין ג'נין" לפני 18 שנה, אני והסרט נמצאים תחת מתקפה בלתי–פוסקת. זה ניסיון להרוס לי את החיים מבחינה מקצועית, שהצליח במידה רבה. מזה 18 שנים אני לא מוצא עבודה בארץ. המחיר שאני משלם הוא כבד, אבל תודה לאל יש לי מה לאכול. המתקפה עלי נועדה לאותת לאחרים, אם תעזו להביע עמדות כאלה, זה מה שיקרה לכם. זו סתימת פיות, שהיא דבר לא אנושי ולא דמוקרטי.
לדוגמא, ביימתי הצגה בתיאטרון הבימה ב-2005-2004 בשם "סיפור אהבה יהודי–ערבי". ההצגה זכתה בפרס ראשון בתיאטרון "פיקולו תיאטרו" באיטליה, במסגרת פסטיבל "מחזות אהבה". אחרי שחזרנו מאיטליה עם פרס – הורידו את ההצגה. ביטלו הצגה שהייתה הצלחת השנה, בגלל שהשתתף בה מוחמד בכרי, "עוכר ישראל".
