בישראל אי אפשר להציג אמנות וסרטים של במאים ואמנים מארצות ערביות. סירוב הבמאים והאמנים נובע מציותם לחוקים החלים בארצותיהם האוסרים על מגע עם ישראלים בכל רמה, או מהחרמה את ישראל וישראלים.
זה לא אומר שאנחנו פטורים מהיכרות עם מה שקורה בעולם הערבי. הטלוויזיה והעיתונות במדינת ישראל בעידוד ובהכוונה של הממשלה מוכרים לנו פנים מסוימות מאוד של מה שמתרחש בעולם הערבי.

מתוך הסרט "מערב ביירות"

עבודות אמנות, ספרים, סרטים ומוסיקה מציגים עולם אחר לגמרי, מבט בלתי מתוזמר ופעמים רבות ביקורתי של החברה הערבית על עצמה, שכולל לפעמים גם מבט לכיוון שלנו. כמו שגם עבודות האמנות, הספרים והסרטים שלנו מציגים לשאר העולם פנים מורכבות יותר של החברה הישראלית.
בהיעדר האפשרות להציג קולנוע ואמנות ממדינות ערביות באופן רגיל ומסודר בבתי קולנוע ובמוזיאונים, עלינו לבחור בין שתי רעות: לוותר על ההיכרות הבלתי אמצעית עם העולם הערבי הסובב אותנו, או להציג סרטים ועבודות אמנות, לקרוא ספרים ולשמוע מוסיקה ממדינות ערב למרות החסמים שבדרך.
אם בחרתם באופציה השנייה אתם מוזמנים להמשיך לקרוא. אם בחרתם באופציה הראשונה חיזרו לנקודת ההתחלה, מחכה לכם שם צו 8.
אני רוצה להמליץ על הצגה פיראטית בישראל של עבודות אמנות/סרטים/מוסיקה וכו' מהעולם הערבי. ברור שזה כרוך בהפרת זכויות יוצרים של אותם אמנים שאת עבודתם אנחנו רוצים להכיר, וזה בעייתי. יותר מזה, מה שאני מציע הוא שבירת חרם, שבירת שביתה, מעשה חמור ולא סולידרי. איזה
מין יחסים יכולים להתפתח בין אמן לצופה שלו שמפקיע ממנו את עבודתו ואת השליטה בה? איזה יחסים יכולים להתפתח בין מחרים לבין שובר חרם?
אבל למציאות מורכבויות משלה ולדעתי יש זכויות חשובות יותר מזכויות יוצרים, מזכות הקניין: הזכות לקיים קשר אנושי עם אנשים אחרים גם אם על פניו הם נחשבים אויבים, הזכות להכיר את העולם שלא דרך אינדוקטרינציה, הזכות להיות מוכר כאדם בעל זהות עצמאית ולא רק כבן לאום מסוים, הזכות שלא להיות חלק מקמפיינים לאומיים ולאומניים, הזכות למחשבה עצמאית, הזכות להתנגד למציאות פוליטית הרסנית וקטלנית, הזכות לפעול למען השכנת שלום, ועוד ועוד.
במועדון קולנוע בגדה השמאלית אנחנו מציגים מדי חודש לפחות סרט אחד של במאי או במאית מהעולם הערבי ואנחנו עושים את זה בלי לבקש רשות ובלי לשלם זכויות יוצרים. אנחנו לא עושים את זה כי המצב הפוליטי מאפשר לנו להימנע מתביעות שיגיעו מהצד השני של הגבול; אנחנו עושים את זה כי זאת חובתנו האנושית, האזרחית והפוליטית, להתנגד למצב המלחמה שבו אנו חיים כבר שבעים שנה (שהממשלות שלנו לדורותיהן משקיעות מאמצים אינסופיים כדי לשכנע אותנו שזה המצב הטבעי ושבלעדיו אין משמעות לקיומנו), ולטפח היכרות בלתי אמצעית עם אנשים ועולמם דרך יצירות שמגיעות ממקומות שהם על פי המצב הפוליטי מדינות אויב.
מה בכל זאת כדאי לחשוב עליו כשעושים פעולה פיראטית כזאת? הדבר העיקרי שחשבנו עליו כשהקמנו את מועדון הקולנוע, ובגללו פנינו לגדה השמאלית והפכנו אותה לביתנו, הוא איך, באותה עת שאנחנו פוגעים בזכות השליטה של הבמאים הערבים על יצירותיהם כשאנחנו מציגים אותן בלי רשות, נעשה מאמץ שלא להביך אותם בפני החברה שבה הם חיים. קודם כל, חשוב בעינינו לא ליצור מצג שווא כאילו הקרנת הסרטים הערביים במועדון הקולנוע נעשית בהסכמה. להיפך – אנחנו מדגישים את העובדה, שמעמידה אותנו במצב לא נוח של גנבים בלילה, שהסרטים מוקרנים מבלי לקבל רשות. אולם בגלל שאנחנו מכבדים את הבמאים ואת עבודתם וכמובן גם את החלטתם שלא לאפשר הקרנת סרטיהם בישראל, בחרנו לקיים את המועדון במקום שאינו נהנה מתמיכה כספית של המדינה, כך שאם ייוודע דבר ההקרנות במדינותיהם, לפחות הם לא יואשמו שסרטיהם מוקרנים בחסות ובתמיכת מדינת ישראל. ברור לנו שהצגת הסרטים במוסד שנהנה מתמיכת המדינה תהיה זלזול ברצונם של אותם אמנים ובמאים שלא להיות בקשר כל שהוא עם מדינת ישראל.
אי אפשר לצאת נקי לחלוטין מהחלטות מסוג זה. אבל כבמאי, אני יודע איזה חיוך של אושר מתפשט על פני כשנודע לי בדיעבד על הקרנה של סרט שלי שהתקיימה בביירות או (בימים טובים יותר) בדמשק ללא רשותי.

הרשימה של הבמאי אבי מוגרבי תתפסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב. הסרט הלבנוני "מערב ביירות" של הבמאי זיאד דוארי יוקרן במוצאי שבת, 22 ביולי, בשעה 20:00 בגדה השמאלית. הסרט בהשתתפות: ראמי דוארי, מוחמד שמאס, כרמן לבוס (105 דקות, ערבית, תרגום לאנגלית). את השיחה אחרי ההקרנה ינהל הבמאי תאופיק אבו-ואיל