האשמים", סרטו החדש והמצוין של הבמאי הדני גוסטב מולר, מבוסס על אמצעי קולנועי–עלילתי מרכזי, כאשר עיקר ההתרחשות נמסר לנו באופן עקיף. אסגר הולם, שוטר במוקד החירום הלילי, מקבל שיחה מאישה שנחטפה ומנסה לתור אחר עקבותיה במשך לילה שלם מתוך חדרו הקטן במוקד.
ברקע מרחפת הרחקתו של הולם מיחידה מבצעית של המשטרה עקב תקרית שאמורה להיות מוכרעת ביום למחרת בבית המשפט. תקרית זו מסבה לו רגשות אשם כבדים.
כמו בכל סיפור בלשי, את העלילה מכונן הפער בין הפשע שהתרחש לבין מה שיודעים החוקר והקהל. אולם הפעם האמצעי העלילתי נמתח לקצה, ויחד עם הדמות הראשית אנו מצויים בחוסר אונים כמעט מוחלט. הקהל ניזון מרסיסי מידע, בעוד שהשוטר המוכשר מנסה להרכיב אותם לכדי סיפור חטיפה קוהרנטי.
בצד דוגמאות קולנועיות קודמות לדרמות פשע המתרחשות במקום אחד ("12 המושבעים" הידועה או "קלטת" המוכרת פחות), את "האשמים" מעניין להבין דווקא על רקע המעבר של סדרות בלשות להתבססות על ראיות פורנזיות – בין אם מדובר בסדרות הדוקו–פשע הפופולריות ובין אם בסדרות הבלשיות העלילתיות (דוגמת "שחיתות" המוערכת).
לעומתן, הטכנולוגיה ב"האשמים" לא מוצגת כזו העוזרת לפענח את הפשע, ואינה עיקר המנוע העלילתי. טכנולוגיית המעקב נוכחת, אך למרות שהיא מקדמת במעט את הרדיפה, היא בעיקר מוצגת כמה שמתנגד למנוע הסיפור הבלשי – כלומר, פערי המידע.
דומה שאם הייתה לבלש היכולת לקבל את המיקום המדויק של שיחות הטלפון, היה מסתיים הסרט מיד כשהחל. עניין זה מודגש שוב ושוב לאורך הסרט: מצד אחד הטלפונים שאסגר מקבל במוקד חושפים פרטים על זהות המתקשרים; מצד שני, את עיקר הפיענוח מבצע השוטר בעל האינטואיציות המחודדות, שנשאר מתוסכל מול המיקום המשוער של החוטף שמעניקה לו הטכנולוגיה.
לעומת הטכנולוגיה הפולשנית והחושפנית, הפשע דורש סוד, הסתרה ולבסוף גילוי ווידוי – גם של הפושע רדוף האשמה וגם של השוטר הנמצא בקו השני של הטלפון. באופן מפתיע, התחושה העולה מהצפייה בסרט היא, שייתכן כי אנו חוזים בימיו האחרונים של הז'אנר הבלשי, למרות ההצפה והפופולאריות של סדרות פשע ומשטרה.
מצד אחד, העיסוק בראיות פורנזיות מוכיח לנו כי גם כאשר ישנה כל הטכנולוגיה הנדרשת, עדיין אפשר שיהיו אינספור דיונים על חפותו או אשמתו של החשוד. במובן זה, גם כאשר ישנם כל הכלים לדעת, עדיין נותר מקום לספק (למשל פרשת הרצח של תאיר ראדה).
מצד שני, ברמה עקרונית יותר, דומה שמתרחש מעבר מפשע המושתת על חשיפה של סוד שבסופה וידוי, לחשיפה בלתי–פוסקת שאין לה עניין לא עם אמת ולא עם אשמה, בין אם מדובר בהאשמה ציבורית של הפושע ובין אם באשמה של הפושע עצמו.
הטכנולוגיה, כידוע, משמשת אותנו לא רק לאיתור פושעים, אלא גם לתיעוד ולחשיפה בלתי–פוסקת של עצמנו. אלא שהאופן שבו אנו חושפים את עצמנו מתרחק אט–אט מהצורה של וידוי (על הרגשות שלנו, על מה עשינו רע היום וכן הלאה), ולובש צורה של חשיפה נטולת כל בושה.
במובן זה, אפשר לשער כי אם "האשמים" היה נעשה כמה שנים מאוחר יותר, לא רק שהטכנולוגיה הייתה מסייעת למצוא את החטופה כבר בדקה הראשונה, אלא ייתכן שהחוטף אף היה מצלם את החטופה ומעלה את התמונות לרשת האינסטגרם.
אם נרחיק לכת אפילו יותר, אפשר לדמיין כי בעולם כזה כלל לא יתבצעו פשעים של חטיפה. את מי יעניין לפשוע בעולם חסר בושה לחלוטין? אפשר לקרוא לעולם כזה "אוטופי", אבל אפשר לחשוב על סוגים אחרים של פשעים שיחליפו את הפשעים הנוכחיים.
"האשמים", אם כן, נשאר בפרדיגמה הנוצרית של הווידוי ומסיים את עלילת הבלשות עם פענוח וגילוי האמת, גילוי העצמי ווידוי וחרטה על הפשע. ייתכן מאוד שלא ירחק היום בו נוכל להתגעגע לעלילה "שמרנית" מסוג זה.
דורית גרסטנפלד
