הבחירות שייערכו בספטמבר יהיו קריטיות. נתניהו נלחם על עורו. הוא מחסל את המרחב הדמוקרטי ואת תשתיות הליברליזם, וחותר לרכז את כל הכוח השלטוני בידי ממשלתו. בגיבוי טראמפ, מכוון נתניהו גם לסיפוח השטחים הכבושים ולכינון אפרטהייד רשמי וגלוי בגדה המערבית. יחד עם ארה"ב, סעודיה ומדינות המפרץ, הוא גם מושך להסלמה מול איראן וחיזבאללה.
"חוק הלאום" שרטט בקו עבה את הגבול החוצה, זה שנים רבות, בין שתי מגמות פוליטיות בישראל: מצד אחד, מחנה השוויון והשיתוף של האזרחים הערבים בחברה ובמדינה, ומצד שני – מחנה הבידול והאפליה. הגבול בין מחנות אלה עובר כעת בתוך מפלגות כחול לבן והעבודה (למשל, הוויכוח לגבי השתתפות איימן עודה בעצרת המחאה בתל אביב שהתנהל במפלגת כחול לבן, והריב הזכור בין אבי גבאי לזוהיר בהלול, מפני שהאחרון לא נכח בטקס בכנסת במלאות 100 שנה להצהרת בלפור).
מערכת הבחירות רק יצאה לדרך, וכבר נידונות שלוש אפשרויות לגבי הרכב הממשלה הבאה: היא יכולה להיות ממשלת המשך של ימין קיצוני וחרדים; ממשלת "אחדות לאומית" של הליכוד עם מפלגת הגנרלים כחול לבן (עם החרדים, עם ליברמן או בלעדיהם); או ממשלת מרכז–שמאל בהשתתפות כחול לבן, הסיעות החרדיות, השמאל הציוני והרשימה המשותפת כגוש חוסם.
בהקשר זה, כישלונו של נתניהו להרכיב ממשלה, וההחלטה ללכת לבחירות חוזרות בספטמבר, העניקו לאופוזיציה הזדמנות נוספת למקצה שיפורים.
דומה כי קסמו של נתניהו הועם. גם בתוך הליכוד מחלחלת אט–אט ההכרה שעל בנימין נתניהו לעמוד לדין ולהילחם (משפטית) על גורלו כאחד האדם. כמו כן, מימין לליכוד מתרבות המחלוקות, והקרע בין נתניהו לבין אביגדור ליברמן מעמיק.
ההוצאות הצבאיות המנופחות וכלכלת הבחירות המתמשכת גרמו להעמקת הגירעון בתקציב, שעלה כבר ל-4% ויוביל להעלאות מיסים ולקיצוץ רוחבי ועמוק. בעיקר מאיים הקיצוץ על התכניות ארוכות הטווח של הצבא ושל בכיריו.
בצדה השני של המפה הפוליטית, תוצאות הבחירות לכנסת ה-21 שהשיגו מפלגת העבודה, מרצ, חד"ש והמפלגות הערביות – מציבות את שאלת המשך קיומן כרשימות נפרדות כנושא קיומי של ממש.
ממצב עניינים זה נובע הדיבור על איחודים וחיבורים בשמאל. רון כחלילי כתב ("הארץ", 13.6) על אודות הצורך ב"מפץ גדול, האמא של כל המפצים" כדי לשבור את השוויון בין הגושים.
כחלילי מפליג בחזונו לעבר חיבור העבודה ומרצ לחד"ש ולמפלגות הערביות. הוא קורא ל"הקמת גוש דמוקרטי חדש ותוקפני יהודי–ערבי, שוויוני לחלוטין, שיציג לראשונה בתולדות ישראל חזון של שותפות אמת בין שני הציבורים המרכזיים החיים כאן". הלוואי.
ואם כבר, באותו מהלך, הוא רוצה להיפטר מרעיון שתי המדינות ולהמירו במדינה אחת לשני עמים, לוותר על חוק השבות, לוותר על הגדרת המדינה כיהודית באופן בלעדי וגם להפריד את הדת מהמדינה. השאלה היא איפה המדינה ואיפה החזון, ובעיקר איך מגיעים מפה לשם. בנסיבות הקיימות, נניח לחזונו המסוים והרחוק של כחלילי, ונתבונן בכל אחת מהמפלגות הללו בנפרד כדי להבין מה מצבן לקראת הבחירות לכנסת ה-22.
את המצב במפלגת העבודה בימים שאחרי אבי גבאי מתאר מצוין הפסוק התנכ"י: "בוקה ומבוקה ומבולקה ולב נמס ופיק ברכים וחלחלה בכל מתנים" (נחום, ב', י"א).
בעבודה צריכים לבחור (שוב) יושב ראש חדש. הם עושים זאת אחת לשנתיים, בערך. הם צריכים להחליט אם לחבור לכחול לבן, למרצ או להתמודד באופן עצמאי. זהות היו"ר תשפיע כמובן על ההכרעה באפשרויות התמודדות אלה.
מספר המועמדים לראשות העבודה גדול ממספר חברי הכנסת שלה. בשל כך קשה לה להחליט איך להחליט (ועידת העבודה תצביע אם הבחירות יהיו פתוחות או סגורות, ואם תיבחר בנוסף גם רשימה חדשה). כל הכרעה לגבי זהות המנהיג הבא תוביל לפרישה של חברים רבים; וכך גם כל חבירה לגורם אחר. הניסיון, שכמעט צלח, של נתניהו לצרף את גבאי לממשלתו מראה כי למפלגת העבודה אין תוחלת. על דימויה העצמי ההיסטורי המנופח אבד הכלח, ואילו התקווה להיוולדות מחדש, לרנסנס ללא שום אידיאולוגיה, היא אשליה. לכן קשה גם לראות את העבודה חוברת למרצ.
לגבי מרצ, חשוב לזכור כי כרבע ממצביעיה בבחירות האחרונות היו ערבים. למרצ, למרות היותה מפלגה יהודית–ציונית, הצביעו יותר מצביעים ערבים מאשר מצביעים יהודים לחד"ש. אך במרצ, שניצלה מאחוז החסימה בעור שיניה, מדברים עתה על חבירה לעבודה (תומכים ברעיון – ניצן הורוביץ ואילן גלאון) או על חבירה לחד"ש–תע"ל (תומכים בכך מוסי רז ועיסאווי פריג').
פריג' ורז דיברו באחרונה על הפיכת המפלגה למפלגה יהודית–ערבית בעלת שני יושבי ראש – אחד ערבי ואחד יהודי. סידור דומה קיים במפלגת הירוקים ובמפלגת השמאל בגרמניה (בסימן החתירה לייצוג מגדרי שווה). גם בטורקיה יש הסדר דומה במפלגת העמים הדמוקרטית (HDP). הצעה זו עוררה דיונים רבים מעל דפי עיתון "הארץ" ובאתר "שיחה מקומית".
אך אחרי כל הדיבורים הרמים, התכנסה ועידת מרצ השבוע (16.6) והחליטה כי הוועידה (המונה כ-1000 איש) תבחר ביו"ר התנועה והרכב הרשימה לכנסת. כך נגנז, לאחר מערכת בחירות אחת בלבד, רעיון הפריימריז הפתוחים בו התגאו זנדברג וגלאון.
הוועידה גם דחתה את ההצעה למנות שני יושבי ראש, ולפיכך רז ופריג' הסירו את מועמדותם. מסתמנים שני מועמדים עיקריים להובלת התנועה: תמר זנדברג (בתמיכת רז ופריג') וניצן הורוביץ (בו תומכים אילן גילאון, מיכל רוזין ועלי סלאלחה). המילה האחרונה, לפי כל התחזיות, תהא לחברי הקיבוצים בוועידה.
ואשר לרשימה המשותפת, לעומת ההמולה והדיבורים הרמים (שספק אם יניבו חיבורים כלשהם בשמאל הציוני), נכנסו המגעים בין חד"ש, תע"ל, רע"ם ובל"ד לשלב מעשי. לצדדים מטרה ברורה: להודיע על חידוש הרשימה המשותפת בהקדם ולאפשר מרחב פעולה פוליטי עמוק (ר' מאמר ראשי).
הדיונים לגבי איוש המקומות מתבססים על תוצאות הבחירות האחרונות, שבהן זכתה חד"ש–תע"ל בשישה מנדטים ואילו רע"ם–בל"ד בארבעה. מתנהל דיון בעיקר בעניין המקומות 14-11, ריאליסטיים עבור המשותפת.
מוסכם על כל המרכיבים, כי חסר ייצוג לציבור הערבי–הבדואי בנגב. חד"ש מצידה פועלת כדי להבטיח ייצוג לכוחות חדשים ברשימה. בשיחות בין המפלגות נידונים גם המשקעים שנוצרו בין מרכיבי הרשימה שהובילו לפירוקה, היחסים המורכבים בין הפעילים ומגוון דרכים לשיתוף פעולה עתידי מעבר להיבט הפורמלי.
חד"ש מחויבת בראש ובראשונה לשיקום הסולידריות בין הזרמים בחברה הערבית, אך אם יהא הדבר על הפרק – היא תשמח לשתף פעולה עם מרצ (ועם פורשי האיחוד מרצ–העבודה). אולם למרות מצוקתן האלקטורלית, ספק אם ישנן מפלגות בשמאל הציוני הבשלות בשלב זה לכינון בלוק בחירות היסטורי עם חד"ש והמפלגות הערביות.
אבישי ארליך
