בחיבורו "שמונה עשר בברימר של לואי בונפרט", כתב מרקס: "ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעם כטרגדיה ופעם כפארסה". את הפארסה חווינו כבר בספטמבר, ולקראת הסבב השלישי, שמי יודע מה מרקס היה אומר עליו, קיימת בשמאל דווקא תחושת קיבעון. קיבעון זה נובע מכך שאף לא אחת מרשימות השמאל לא שינתה, וכנראה גם לא עומדת לשנות, את הרכבה (מועמדים), את מרכיביה (מפלגות) או את הנהגתה. על פניו נראה שהיעדר השינוי ברשימות השמאל הציוני והלא–ציוני מעיד על יציבות במערכת הפוליטית, או לכל הפחות לא מצריך ניתוח מחודש. לטעמי, בחינת המצב באופן מעמיק חושפת הבדל משמעותי בין השמאל הציוני, ששרוי במשבר עמוק ומעמיק, לשמאל הלא–ציוני, שמתחזק כמותית ואיכותית.
במערכת הבחירות הראשונה השנה, רצו מרצ והעבודה לבדן – העבודה התרסקה, ומרצ עברה בקושי. גם המשותפת התפרקה בבחירות לשתי רשימות שהשיגו הישגים צנועים יותר מאשר במבנה המשותף. במערכת הבחירות השנייה, כוננו חד"ש, תע"ל, בל"ד ורע"מ מחדש את הרשימה המשותפת, ואילו בשמאל הציוני העבודה התלכדה עם גשר ומרצ בלעה את שברי המפלגות של ברק ושל שפיר. נדמה שמדובר בתהליכים דומים, אך הבדל משמעותי מפריד בין המקרים: תוצאות חלוקת המנדטים. רשימת העבודה שמרה על אותו מספר מנדטים, אך איבדה חבר כנסת לטובת גשר. רשימת מרצ עלתה במנדט, אך איבדה גם היא חבר כנסת בשל האיחוד עם הפרגמנטים. לעומת זאת, החיבור של הרשימה המשותפת פשוט עבד: היא גדלה מ-10 ל-13, כך שהרשימה עצמה הגדילה את כוחה ב-3 מנדטים, והייצוג של 3 מתוך 4 מפלגותיה גדל.
בתום הבחירות האחרונות נקבע לראשונה יתרון איכותי וכמותי של השמאל הלא–ציוני על פני השמאל הציוני: הן מבחינת כמות המנדטים והן מבחינת ההשפעה וכוח המיקוח. הרשימה המשותפת נהנית מיותר השפעה מאשר המחנה הדמוקרטי והעבודה–גשר. גם במדדים כמו סיקור תקשורתי, נראה שעודה כפל את הורוביץ ופרץ גם יחד. במחנה הדמוקרטי כבר מחלחלת ההבנה שהם אינם הסירה הקטנה שמאגפת משמאל את האוניה של מפלגת העבודה, אלא סירה קטנה ששטה יחד עם העבודה מימין לאוניה המשותפת. אולי זו הסיבה שבגללה מפמפמים במרצ כבר חודשים את השאיפה להקים קואליציה עם המשותפת או בתמיכתה, מסרים שלא נשמעו בה בעבר בקלות או בתדירות שכזו.
מכאן שיש הבדל מהותי בין שימור המצב הקיים בשמאל הלא–ציוני לבין שימור המצב הקיים בשמאל הציוני: בעוד שהציוני מתעקש לשחזר בשלישית טעויות שהובילו לדעיכה, אגב השלמה עם נחיתותו, הרשימה המשותפת, שצוברת ניסיון, מתכוונת לדבוק במבנה מצליח ושואפת להגדיל את כוחה והשפעתה. בעבודה מבינים שניסיונם לבנות בסיסי תמיכה חדשים למפלגה – שכמובן לא חף מבעיות, אך בסיטואציה אחרת יכול להיות מגמה חיובית – קשה למימוש במצב של בחירות בלתי–פוסקות. במרצ מחזרים על פתחי העבודה, אך מתקשים להחליט מה לעשות עם הגיבנת שצורפה בבחירות הקודמות, שמצד אחד לא הספיקה להוכיח את עצמה או להיטמע, ומצד שני כבר לא משדרת איחוד או חידוש. מול הלוך רוח זה, ברשימה המשותפת מנשבת רוח אופטימית ושאיפה להתחזקות רבה אף יותר. גם בתנאי האיוולת של הסבב בשלישי, מהם היא מבקשת להוציא את המיטב.
ניתן לנתח בכלים פרלמנטריים נוספים את ההבדל בין התחזקות המשותפת להיחלשות העבודה–מרצ, אך חשוב לזכור שלמשבר האלקטורלי של השמאל הציוני נלווה משבר נוסף: קריסת הפרוגרמה הרעיונית של השמאל הציוני. עם נפילת ההגמוניה של השמאל הציוני נגלה לציבור הפער העצום בין הערכים בשמם התיימר לפעול – צדק, שוויון ושלום – לפעולותיו המצומצמות למענם, שהוגבלו על–בסיס לאומי, אתני ומעמדי. כחלק מעלייתה של הגמוניה ימנית–לאומית, שמחליפה את יומרות הצדק בשאיפה לעוצמה, עוד ועוד בוחרים בשמאל הציוני – ובמיוחד הצעירים – מבינים את אי–ההלימה שבין המסכה לפרצוף, ומחליטים לנטוש את הערכים השמאליים ולעבור למפלגות המרכז–ימין שמבטיחות השפעה ושליטה. אך חלקם מתעקש להילחם למען הערכים שהובטחו לו, ומתוך כך לבסס שותפות עמוקה יותר עם הלאום המדוכא ועם קבוצות מוחלשות אחרות, תוך התגברות על הפחד הכרוך ביציאה מהמסגרת הציונית המבולבלת.
השמאל הציוני זועק געוואלד, ומזה שתי מערכות בחירות מנהל מסע השרדות. במרצ מנהלים קמפיין דומה כבר ארבע מערכות בחירות ברצף. קמפיין הגעוואלד הוא זה שאפשר להן לצלוח את הבחירות האחרונות. כפי שכתבתי מיד לאחר הבחירות, אם הטיעון הכי טוב שיש למפלגה להציע ביום הבחירות הוא שיש להצביע לה כי אם היא לא תזכה בעוד מנדט שלושה מנדטים ייגרעו מכל הגוש, אולי מוטב שבבחירות הבאות היא תנהג באחריות ופשוט לא תרוץ. בנקודת המפנה, בה מאיימת דעיכתו של השמאל הציוני על עצם קיומו, המשבר שלו הופך לפרפורי גסיסה. בו בזמן, ובאופן לא מפתיע, השמאל הלא–ציוני נהיה חזק ומשפיע יותר מאי פעם, ונהנה מלגיטימיות ואהדה חסרות תקדים בקרב אנשי מרכז, וזאת על אף הימשכות תהליכי הפאשיזציה בחברה ובפוליטיקה.
קריסת הפרדיגמה שכוננה את מדינת ישראל היא כשלעצמה רגע מכונן מבחינה היסטורית. עבור אלה ששואפים לסיים את כיבושו של עם שלם, לטפל בשני מיליוני העניים, לנהל מלחמה בגזענות ובאפליה במקום בשכנים, להפריד דת ממדינה, ובקיצור – לכינונה של חברה צודקת, הבחירה השלישית השנה הופכת קלה מתמיד: הפתרון הפרקטי ביותר, הפרגמטי ביותר, שיכולת ההשפעה שלו הגבוהה ביותר ושאחוז החסימה אינו מאיים עליו – הוא הפתרון המשותף. מציאות זו מחייבת את השמאל הציוני להפסיק להתעלם מהשמאל הלא–ציוני, אך היא מציבה אתגרים גם בפני השמאל הלא–ציוני: עלינו להפנים שעם התחזקותנו ודשדוש המפלגות שמימין לנו, עומד לפתחנו פוטנציאל התרחבות והשפעה גדול מתמיד. עלינו להיות מחויבים לצמיחת המחנה, דרך השמעת עמדות ברורות מתמיד, בקול חזק מתמיד, ומול קהלים רבים מתמיד.
גולי (אורי) דולב–השילוני
