יו"ר מפלגת העבודה, ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג, ויו"ר "התנועה", שרת המשפטים המפוטרת ח"כ ציפי לבני, קיימו מסיבת עיתונאים משותפת (10.12) בה הכריזו כי יתמודדו יחדיו לבחירות, ברשימה שתיקרא, ככל הנראה, "המחנה הציוני". היה משהו מוזר במסיבת העיתונאים הזאת: היא כונסה כדי להכריז על אלטרנטיבה לדרכו הימנית–הקיצונית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר פעל להרחבת מפעל ההתנחלות ויזם מלחמה תוקפנית בעזה – אולם מילים דוגמת "פלסטינים" או "כיבוש" כלל לא נשמעו בה.
אין טעות בכיתוב: הרצוג היה שר בממשלתו של בנימין נתניהו (צילום מסך: ערוץ הכנסת)
למעשה, נראה כאילו מדובר במסיבת עיתונאים שכונסה על הירח, ולא בישראל: כאילו באותו יום ממש לא מת השר הפלסטיני זיאד אבו עין, לאחר שהותקף בידי חיילים, במהלך הפגנה נגד ההתנחלות "עדי עד"; כאילו שבועות ספורים קודם לכן לא הוצת בית–הספר הדו–לשוני היהודי–ערבי "יד ביד" בירושלים, בידי פעילי להב"ה; כאילו לא היינו עדים בחודשים האחרונות למתקפה מסוכנת וגזענית על המרחב הדמוקרטי, דוגמת "חוק ההסתננות" וחוקים מפלים אחרים, אותם הובילה לבני בתפקידה כיו"ר ועדת השרים לענייני חקיקה.
המשפט הכן ביותר שאמר הרצוג באותה מסיבת עיתונאים, היה כשדיבר על אודות היחסים בינו לבין לבני: "צברנו שעות אינספור בדיונים במספר ממשלות". אבל ירענן נא הרצוג את זכרוננו: אילו ממשלות היו אלה ובראשות מי? היו אלה ממשלות ימין, בין היתר בראשות נתניהו, שהשניים התחמקו מלהתחייב שלא ישבו שוב בממשלה בראשותו.
מי ירכיב ממשלה אחרי הבחירות?
סקרי דעת קהל שפורסמו מאז הודיעו השניים על רשימת משותפת של העבודה והתנועה, חוזים לרשימה זו מספר מנדטים גדול יותר משל הליכוד. הדבר נסך בלב רבים את התקווה, כי ניתן יהיה לשים קץ לשלטון הימין ולהביא לכינון ממשלה חלופית לממשלה הרעה בראשות נתניהו.
מדובר במטרה נעלה, שכל איש שמאל רואה עצמו שותף לה. אולם יש לזכור כיצד עובדת שיטת הממשל בישראל: לא ראש הסיעה הגדולה ביותר הוא שמרכיב אוטומטית את הממשלה אחרי הבחירות, אלא דווקא מי שמצליח לגבש סביבו קואליציה של חברי כנסת מסיעות שונות, המהווה רוב של 61 חברי כנסת או יותר.
לאחר הבחירות, ממליצות הסיעות השונות בפני נשיא המדינה על מי מבין חברי הכנסת להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה. לאחר סבב התייעצויות זה, הנשיא מטיל על ח"כ זה את האפשרות להרכיב ממשלה בראשותו, ויש לו פרק זמן קצוב לעשות כן. אולם אין חובה שהנשיא יטיל מלאכה זו דווקא על ראש הסיעה הגדולה ביותר.
לאחר בחירות 2009, למשל, הסיעה הגדולה ביותר הייתה סיעת "קדימה" בראשות ציפי לבני, שמנתה 28 חברי כנסת, לעומת סיעת הליכוד שמנתה 27 ח"כים בלבד. אולם סיעות הימין בכנסת המליצו לנשיא להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו, וכך הוקמה ממשלה בראשותו.
לכן, כדי להבטיח ממשלה חלופית לממשלה בראשות נתניהו, אין די בכך שרשימת העבודה–התנועה תזכה ביותר מנדטים מרשימת הליכוד, אלא דרוש כי סיעות השמאל, הסיעות המייצגות את האוכלוסייה הערבית, וסיעות המזדהות כסיעות מרכז – יזכו יחדיו ברוב של 61 ח"כים או יותר, וכי סיעות אלו ימליצו לנשיא להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על הרצוג או על ח"כ אחר מהמחנה המתנגד לנתניהו.
להצביע לשמאל העקבי
ימים ספורים לפני בחירות 2009, יצאה מפלגת "קדימה" בקמפיין שסיסמתו "או ציפי או ביבי", בניסיון לשכנע מצביעים המבקשים להחליף את נתניהו – להצביע לקדימה. כתוצאה מכך, מצביעי שמאל לא מעטים, הנמצאים מבחינת השקפותיהם שמאלה מהעמדות הניציות והאנטי–דמוקרטיות שאפיינו את חברי הכנסת של "קדימה" – התפתו והצביעו עבור מפלגה זו. ההשלכות עבור מפלגה שמאלית יותר, דוגמת מרצ, הייתה קריסה ל-3 מנדטים.
התוצאה ידועה: נדידת הקולות הייתה "בתוך המחנה", מהשמאל אל המרכז, ואז לא רק שהוקמה ממשלת ימין, אלא ששלוש שנים מאוחר יותר – סיעת "קדימה" הצטרפה לממשלה בראשות נתניהו. כך אירע, שמצביעי שמאל נתנו קולם עבור מי שהצטרף, בסופו של דבר, אל אותה קואליציה ימנית שאת הקמתה קיוו למנוע.
לכן, עבור מצביעי שמאל, אין טעות גדולה יותר מאשר "הצבעה טקטית" לרשימה הפוזלת למרכז, רק משום שזו עוקפת בסקרים את הליכוד. דווקא הצבעה לרשימות שמאליות – ובראש ובראשונה לחד"ש – מבטיחה כי לכנסת יישלחו חברי כנסת שבשום פנים ואופן לא יסכימו לשבת בממשלה בראשות נתניהו.
הרצוג ולבני, כאמור, כיהנו שניהם כשרים בממשלה בראשות נתניהו, ונמנעו מלהתחייב שלא יעשו כך אחרי ה-17 במארס 2015. רשימות אחרות המגדירות עצמן גם הן כ-"מרכז" – דוגמת "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד או "כולנו" בראשות הליכודניק–לשעבר משה כחלון – קל וחומר שאינן שוללות חבירה לנתניהו.
הצבעה לחד"ש פירושה להצביע לסיעה שמאלית עקבית, שהוכיחה התנגדות עקבית לנתניהו ובה בעת הובלה של חקיקת חוקים מתקדמים מספסלי האופוזיציה. זו הצבעה לסיעה שהייתה המובילה בגוש החוסם נגד הימין, שאיפשר את המשך קיומה של הממשלה בראשות יצחק רבין, בשנות ה-90, ומנע אז את עליית הליכוד לשלטון.
א. בן–גבריאל
