ביקרתי במשך שלושה ימים בביאנלֶה ה-57 בוונציה. תערוכת אמנות דו-שנתית זו היא מאירועי האמנות הגדולים ביותר בעולם. נוסף לתערוכת ענק בינלאומית מרכזית, לעשרות מדינות יש ביתן משלהן, בו הן מציגות עבודות בחסות הממסד האמנותי שלהן. המרכזיות של הביאנלה בשוק האמנות, והעובדה שכל אמן מציג בה זוכה בתג הכבוד של נציג לאומי, הופכת את האווירה לכזו המזכירה ביקור בשוק סחורות, כך מספרים, בתחילת תקופת התצוגה (מאי). למזלי, הגעתי לביאנלה לקראת סופה (היא תיסגר בסוף החודש). הרוחות היו רגועות יותר ומסחריות פחות, ואפשר היה להתבונן באמנות, ולא פחות מכך, בחללים היפהפיים בהם הוצגה.
התערוכה המרכזית בביאנלה נקראת ״תחי האמנות״ (Viva Arte Viva) ואצרה אותה קריסטין מאסל. התערוכה אינה פוליטית במפגיע ומנסה לייצר מסה קריטית של אמנות טובה בעלת השפעה מצטברת. משימה זו לא הושגה מפני שלא נוצר רושם משותף. ובכל זאת, כאשר 120 אמנים מהשורה הראשונה מציגים באותה תערוכה, ישנן לא מעט עבודות מהממות כשלעצמן.
אך במקום להתמקד בתערוכה המרכזית, שממדיה דומים יותר לממדי מוזיאון שלם, אציין כמה ביתנים לאומיים שנחרתו בתודעתי. חשוב לומר שביקרתי רק ב-30 מתוך 86 ביתנים כאלה, וככל הנראה פספסתי לא מעט אמנות משובחת.
הדרום מביט בצפון, דרא״פ וניו זילנד
שתי הקולוניות הבריטיות לשעבר מדרום לקו המשווה מציגות עבודות פוליטיות העוסקות ביחסים בין הדרום לבין הצפון הגלובאלי, אז והיום. העבודות בהן אפקטיביות ומרגשות, גם אם מעט מניפולטיביות.
הביתן הדרום-אפריקאי (האמנים שהציגו את עבודותיהם: קנדיס ברייטס ומוהאו מודיסקנג) מורכב משלושה חללי הקרנה של וידאו. הראשון מציג דימוי משולש של פליט בסירה בחלל אפל. בחלל השני מקריאים בדרמטיות שני שחקני הקולנוע ג׳וליאן מור ואלק בולדווין טקסטים של פליטים ומהגרים המספרים על הזוועות שעברו במדינה האם ובדרכם לצפון. מור ובולדווין האמריקאים, שפניהם מוכרות לכל חובב קולנוע, מספקים הצצה אל הסיפורים הטראגיים בכישרון רב. אחרי החשיפה לסיפורים אלה, עובר הצופה לחלל השלישי. שם, מוקרנים על שישה מסכים שונים פניהם של פליטים מאפריקה, מאסיה ומאמריקה הלטינית המספרים על תלאותיהם, על רקע מסך ירוק. רק כאשר מקשיבים לסיפוריהם במשך דקות ארוכות מתגבשת ההבנה כי המילים שהכוכבים ההוליוודיים דקלמו באופן משכנע בחלל הקודם הן למעשה מילותיהם של המהגרים שפרצופיהם המדברים מוצגים בחלל השלישי.
באופן שקשה להחליט אם הוא אלגנטי או בוטה, מייצרת העבודה דיון מתעתע בקשר בין מוסר לבין אסתטיקה. היא מתמודדת עם הכוח שבכוכבוּת ובמשחק, ואף מערערת את העמדות המוסריות של הצופים, שמבינים כי הקשב שלהם לטרגדיות מושפע ללא היכר מהכריזמה של שחקנים מוכרים, ואולי חשוב מכך – לְבָנִים. אבל לא רק עובדת היותם כוכבים ראויה לציון, כי אם גם הכישרון של השחקנים לפרש טקסט, שהופך אותו אותנטי וחודר יותר מאשר הביטוי של הפליט עצמו. כך נשאלת השאלה, מהי אותנטיות של קשב וחמלה, וביחס למה היא מתעוררת: לאדם ולחוויותיו או לאטרקטיביות של אופן ההצגה?
אסתטית, הביתן הניו-זילנדי הוא אחד המופעים המרשימים ביותר בביאנלה כולה. בסרטון פנורמי ענק, מציגה ליסה ריהאנה שחזור של ציור קיר אירופי מונומנטלי מתחילת המאה ה-19 המתאר את כיבושיו של קפטן קוק הבריטי באיים הפסיפיים.
ריהאנה מציעה את נקודת מבטם של הילידים. על מסך באורך של יותר מעשרה מטרים מוצגות סצנות קולוניאליות על רקע הפסטורליות של הנוף הפסיפי. הסצנות הפזורות לאורך המסך הנע מתארות ריקודים שבטיים, תפילות ואלמנטים נוספים מחיי הילידים. אלו נקטעים עם ירידת החיילים הבריטים מסירותיהם. על המסך מכים הקצינים הבריטים, עטויים במעילים אדומים, את הילידים. הצופה חוזה בהשתלטות הקולוניאלית הראשונית. הנוכחות של המעילים האדומים הללו, מתוך נקודת המבט הילידית, נראית תלושה ומומצאת במיוחד על הרקע הפסטורלי. בשל המונומנטליות שלה, העבודה מייצרת הזרה למכלול הפרויקט הקולוניאלי הגלובאלי שכולנו תוצריו.
הרוסי, הצרפתי, האזרי והשפע המוגזם
עוד ביתנים שכדאי לציין: הביתן הרוסי, המציג בובות קטנות מסודרות במעין מבנים פשיסטיים על פני במות בגובה רגלי הצופה, אשר מייצרות עולם דיסטופי טוטאליטרי מיקרוסקופי; הביתן הספרדי אשר מציג אוסף של סרטונים המתארים מהפכה חברתית מדומיינת שמובילות נשים; והביתן האזרי המציג פיסול בכלי נגינה מסורתיים.
בביתן הבלגי אפשר למצוא תערוכת צילומים מינורית ושקולה, אך מהפנטת ביופייה. הביתן הצרפתי בנוי כחלל אקוסטי מכוסה עץ, בו מופיעות להקות ג׳ז המנגנות על כלים משונים. בביתן העיראקי מוצגת תערוכה קבוצתית בנושא ממצאים ארכיאולוגיים עיראקיים ופרשנויות בנות-זמננו שלהם.
אני יכול לספר גם על אודות הביתנים השוויצרי והיווני, המונגולי והסינגפורי, וכמובן האיטלקי. ואולם, אין דרך להעביר את כל העושר של האירוע הזה במילים. האמת היא, שגם אין דרך לראותו באופן אמתי כצופה. זו חוויה של שפע ועודפות, חגיגה אקססיבית של אמנות ובעיקר של ״שוק האמנות״. הניסיון הברור של האמנים והאוצרים ליצור אפקט של רושם ונשגבות מותיר את הצופה הביקורתי חסר מילים אל מולה.
