האמן הספרדי הגאון גויה והפנתרים שחורים נפגשים במוזיאון ישראל

'מדריד של יום ולילה', תערוכה המציגה מבחר מעבודותיו של האמן הספרדי פרנסיסקו גויה (1746 – 1828), מוצגת בחלל משונה במוזיאון ישראל, המזכיר פרוזדור יותר מגלריה. התערוכה, ששלטי חוצות מפרסמים אותה בכל רחבי תל אביב וירושלים, קטנה יחסית. אך העושר והגיוון המוצגים בה, והאוצרות המדויקת של שלומית שטיינברג, מצליחים להציג תמונה מגוונת של רב האמן, מהחשובים בתולדות הציור, ומייצרים חוויה עוצמתית.

2017-01-11_202303

בטקסט המלווה את התערוכה נכתב כי גויה נחשב ל'אבי המודרניזם באמנות'. ואכן, היצירות המוצגות בתערוכה מבשרות על מספר מגמות מודרניות שצצו בתקופת חייו הסוערת של גויה. לצד ציורי שמן, אליהם אתייחס בהמשך, התערוכה מורכבת ממספר סדרות של רישומים ותצריבים – 'הקפריצ'וס' מציג סיטואציות ביזאריות משולי הרחוב המדרידאי, והוא עוסק בביקורת הומוריסטית על חטאי האדם. ניתן אף לראות ביצירות קומיות אלה, שהן גם עבודות מסחריות (שהודפסו בעותקים רבים ונמכרו), רגעים פרוטוסוריאליסטיים, בהם גויה מדגיש את איההגיון של הסיטואציות כאמצעי מבע רגשי; ו'מלחמות השוורים' היא סדרה של הדפסים תנועתיים המתארים רגעים במהלך מלחמת שוורים, תחום שגויה עצמו התנסה בו כנער. ייחודם של ההדפסים הקטנים הוא ביכולתם לתפוס רגעים של שינויי שיווי משקל במחול שבין הפר לאדם, ולייצר סצנות הירואיות, שללא יומרה גדולה, תופסות מאפיין תרבותילאומי ספרדי מובהק.

הסדרה העוצמתית ביותר היא 'זוועות המלחמה', המציגה סצנות קשות ואף מזעזעות מהפלישה הצרפתית לספרד. גויה מייצר בעבודות אלה את הבסיס המודרני באמת של אמנות אנטימלחמתית – מסורת ספרדית במיוחד. העבודות, שצוירו על פי סיפורי זוועות ששמע גויה, אינן ריאליסטיות, כי אם פרובוקטיביות ביחסן לסצנות המזוויעות של המלחמה. איורים אלה הם גם רישומים מוקדמים וניסוח של אלמנטים שיופיעו בציורי השמן החשובים ביותר של גויה – "שניים במאי 1808", "שלושה במאי 1808", "הענק" ו"סטורן טורף אחד מבניו". עבודות אלה, הנמצאות בפראדו במדריד, צוירו בסוף חייו של גויה, באירופה שחוותה את המהפכה הצרפתית, המלחמות הנפוליאוניות, וההשלכות הרות הגורל שלהן. הקלילות שמאפיינת את העבודות המוקדמות יותר של גויה מתחלפת בקדרות ובאפלה. סדרת 'זוועות המלחמה' נראית כנקודת המפנה המשמעותית.

עוד ראוי לציון הדפס שייצר גויה, בו הוא מעתיק את ציורו המפורסם של צייר הבארוק הספרדי ולאסקז, מהמאה ה-17, 'עלמות החצר' (Las Meninas). הסתכלות על אמן גדול מהעבר מעתיק את עבודתו של אמן גדול מהעבר הרחוק יותר היא חוויה נדירה שממש מבליטה את ההיגיון הפנימי של ההיסטוריה וההתפתחות של האמנות. ידיו של גויה נותנות פרשנות דומה אך לא זהה לקומפוזיציה של ולאסקז. ושני האמנים נוכחים באיור.

בצד אוסף תחריטים והדפסים אלה מוצגים בתערוכה, כאמור, מספר ציורי שמן שהגיעו בהשאלה מהפראדו. כמה מציורים אלה יוצרו בהזמנה כדוגמאות להעתקה לשטיחי קיר בארמונות חצר המלוכה הספרדית. אך כמובן שבידיו של גויה עבודות אלה עומדות בפני עצמן לחלוטין. לציורי השמן של גויה יש צלילות מיוחדת בצבע ובמבע האמנותי. הן מציגות סצנות פסטורליות מחיי האצולה, אך תמיד עם חתרנות מסוימת שמותירה את הצופה בחוסר נוחות. הציורים אינם עוד דיוקנאות של אצילים, אלא מעשים של ביקורת חברתית נוקבת ומתוחכמת.

בסיכום, למוזיאון ישראל הגיעה תערוכה מרשימה של אחד מענקי הציור הגדולים, ומומלץ לבקר בה לפני נעילתה באפריל.

תערוכה נוספת המוצגת כעת במוזיאון ישראל היא סדרת הצילומים "ילידי הארץ" של יעקב שופר. הסדרה מציגה דיוקנאות של חברי תנועת "הפנתרים השחורים" בירושלים, שנוצרו לאור מאות שעות של מפגשים וראיונות שערך האמן בשכונות מוסררה וקטמון בירושלים בשנות השבעים.

צילומי הדיוקנאות העוצמתיים של שופר מצליחים לתפוס בעת ובעונה אחת את הזעם הפוליטי שהניע צעירים אלה לפעילות, ואת השובבות והמבוכה המובנים של בחורים צעירים העומדים בפני מצלמה. השילוב הנדיר הזה, ששופר הפיק בכישרון רב, מצליח לתפוס רגע מסוים בתולדות המאבק המזרחי והמאבק לשוויון בארץ, שהתאפיין בפתיחות גדולה לניסיונות פוליטיים ותרבותיים, יחד עם מחאה עוצמתית בעלת אופי פוליטי, אך גם אסתטי, מובהק.

נמרוד פלשנברג