המנטרה: 'אויבו של אויבי – הוא ידידי' יכולה לשמש לפעמים כנקודת פתיחה של ניתוח משטר, אך מסוכן ליישם עקרון זה באופן נוקשה. ברוב המקרים, מורכבויות מתחת לפני השטח מחייבות תגובה מגוונת, מבדילה ומבחינה יותר. מעט מאד הוא שחור או לבן בפוליטיקה הבינלאומית. זה נכון במיוחד בבואנו לבחון את הרפובליקה האסלאמית של איראן, ואת העמדה שהשמאל צריך לנקוט כלפיה.

בסיס המהפכה באיראן ב-1979 היה מתקדם, חרף הצגתה בתקשורת המערבית כעריצות המסלקת את המשטר הפרו–מערבי של השאה. בסיס הכוח של השאה היו חברות הנפט הבריטיות והאמריקאיות שהעלו אותו לשלטון ב-1953, בהפיכה של ה–MI6 וה–CIA נגד ראש הממשלה מוחמד מוסאדק, שנבחר בבחירות דמוקרטית. בעוד שהשאה הצליח ליצור סביבו מעמד בינוני שנהנה מתמלוגי הנפט, מעמד העובדים ברובו הועסק בשכר זעום ובתנאי עוני מנוול.

'סאבאק', המשטרה החשאית האכזרית של השאה, שמרה על השלטון מפני התנגדות וחסלה כל סימן של מחאה ואי–שקט. למרות זאת, כבר שנתיים לפני 1979 החלו העובדים האיראנים לצאת להפגין ברחובות. תביעותיהם התמקדו בדרישה לסיום משטר הדיכוי של השאה ובדרישה לדמוקרטיה ולצדק חברתי. הדרישות של העובדים והשמאל תאמו את הדרישות של הממסד הדתי, ויצרו את הבסיס הרחב והעממי של המהפכה הלאומית הדמוקרטית.

הכוחות האימפריאליסטיים תפסו את נפילת שלטון השאה, שהיה בעל ברית נאמן למערב, כמהפכה עוינת לאינטרסים שלהם. המצב החריף כשהחלה ההתקפה העיראקית על איראן בספטמבר 1980, בעידוד המערב. מתקפה זו פתחה סכסוך שנמשך שמונה שנים ועלה בחייהם של יותר ממיליון בני אדם.

כלפי פנים הייתה המלחמה אמצעי בידי אנשי הדת לביסוס כוחם בתוככי איראן. קריאות לאחדות האומה נגד הפולש העיראקי שמשו בו זמנית למתקפה על השמאל, שכללה מעצרים, עינויים והגליה של רבים מספור. השמאל לא נכנע להתקפה, אך גם לא היה מאוחד דיו כדי להתנגד לה ביעילות.

קולות למען חזית עממית ונגד עיוות מטרות המהפכה בידי אנשי הדת לא הניבו איחוד של כוחות השמאל. במהלך שלוש שנים הצליחו אנשי הדת להעביר לידיהם את הפיקוח על מנגנון המדינה כולו. בעוד תביעות מוקדמות של המהפכה הדמוקרטית ב-1979 היו, ללא ספק, אנטי–אימפריאליסטיות, אין שום דבר חיובי בהשתלטות התיאוקרטית על כל מוקדי הכוח שהתרחשה בעקבות המהפכה.

"הישגי" המשטר בתחומי זכויות האדם, הצדק החברתי והשוויון הם מחרידים. ארגוני סולידריות ברחבי העולם גינו אותם, ובצדק. מעצר שרירותי, עינויים והוצאה להורג של פעילי איגודים מקצועיים, של ארגוני אופוזיציה ושל נשים נמשכים ללא הפוגה. חופש הביטוי, ההתאספות וההתארגנות נמנעים ממבקרי המשטר. מבחינה כלכלית, מרפדים כספי הנפט את כיסי אנשי הדת המושחתים ותומכיהם, במקום את החברות הזרות. האדם הפשוט באיראן אינו חש שמצבו היום נבדל ממצבו בימי השאה. אבטלה, ניצול כלכלי, שחיתות ועוני שולטים בכל.

המשטר האיראני פוגע באזרחיו במשך 40 שנה. מדוע אם כן ישנם עדיין בשמאל הרואים את המשטר באיראן כבעל ברית במאבק נגד האימפריאליזם? אלימות גלויה היא השיטה העיקרית לשימור הדיקטטורה התאוקרטית של הרפובליקה האסלאמית באיראן, אך השיטה לא הייתה יכולה להתקיים ללא מידה גדושה של מרמה.

מאזן הכוחות הבינלאומי השתנה לאורך השנים. היעלמותה של ברית המועצות, עלית הפונדמנטליזם האסלאמי והחרפת הדיכוי של הפלסטינים בידי ישראל הם מהמאפיינים העיקריים של תקופתנו. המשטר האיראני מיקם את עצמו בניגוד ישיר לבעלי הברית של ארה"ב באזור – ישראל וערב הסעודית. המשטר תמך בבשאר אלאסד נגד ההתערבות המערבית ותמך במורדים החות'ים בתימן בהתנגדותם למתקפה של הקואליציה הסעודית, שחימש המערב.

השיחות עם רוסיה ותורכיה לפתרון מלחמת האזרחים בסוריה נועדו לחזק את התדמית האנטי–מערבית של איראן. הסכמי סחר עם סין, צפון קוריאה וונצואלה מחזקים גם הם את תדמיתה של איראן כחלק מהמחנה האנטי–מערבי. למרות מראית עין זו, איראן חותרת ללא לאות למשוך השקעות מערביות כדי להציל את כלכלתה הכושלת. הסכם הגרעין שנחתם ב-2015 עם ארה"ב, האיחוד האירופאי וסין היה הזדמנות לפתוח את הכלכלה להשקעות באמצעות הסרת הסנקציות, אך ההתנערות של ממשל טראמפ מההסכם דחפה את הכלכלה האיראנית לסחרור.

הבריתות הבינלאומיות של המשטר האיראני אינן נובעות מתחושת סולידריות אנטי–אימפריאליסטית, אלא מהצורך להציל את התאוקרטיה בכל מחיר. כמו בימי השאה האחרונים, אנשי הדת באיראן עיוורים כלפי גלי המחאה בתוך איראן ומסביבה [ולאחרונה גם בארצות שבהן הגדילה איראן את השפעתה – לבנון ועיראק, א"א].

תפקיד השמאל במערב אינו למצוא הצדקות לתמיכה באיראן כמבצר אנטי–אימפריאליסטי. להיפך, כמו בזמן השאה, העם האיראני, הסובל ממדיניות הדיכוי של המשטר, הוא שזקוק לסולידריות. תביעות המפגינים באיראן הופכות יותר פוליטיות ודורשות לשים קץ לשחיתות העמוקה של המשטר ולחפש דרך דמוקרטית שתקדם את איראן.

על השמאל להתייצב באופן ברור לצד התביעות של העם האיראני לשלום, לצדק חברתי ולדמוקרטיה, ונגד הדיקטטורה השוללת את זכויותיו זה יותר מ-40 שנה. האם איראן אנטי–אימפריאליסטית? אם זו השאלה הנכונה, התשובה מוכרחה להיות: עדיין לא, ולעולם לא תחת המשטר הנוכחי. עם תמיכת השמאל, יוכל העם האיראני להמשיך מהנקודה בה עצר ב-1979 ולהשלים באמת את המהפכה.

ג'משיד אחמדי

המאמר יתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב ופורסם במקור בעיתון הבוקר הקומוניסטי "מורנינג סטאר" הבריטי, תרגום ועריכה: אבישי ארליך