בשבוע שעבר התקיימה בפרלמנט הבריטי הצבעה בשאלה, האם תתמוך ממשלת בריטניה במהלך אותו מוביל אבו-מאזן, הכולל פנייה למוסדות האו"ם כדי שיכירו במדינת פלסטין. ההחלטה זכתה ברוב של 274 תומכים מול 12 חברי פרלמנט שהתנגדו.
עבור מי שמגדיר עצמו כשמאל או כחלק ממחנה השלום, ברור שאפשר רק לברך על היוזמה הפלסטינית, ולקוות שזו תזכה בתמיכת ממשלות רבות ככל האפשר (לפני שבועיים –בתמיכת שוודיה, בשבוע שעבר – בתמיכת בריטניה, ובעתיד – בתקווה גם בתמיכת ממשלת ישראל). אבל במפלגת העבודה חושבים אחרת.
ח"כ חיליק בר מסביר את עמדות ממשלת הימין באל ג'זירה (צילום מסך)
מנהיגי העבודה פנו לחברי פרלמנט ממפלגת הלייבור הבריטית, וניסו לשכנע אותם שלא לתמוך בהחלטה. על המכתב חתום ח"כ חיליק בר, העומד בראש השדולה בכנסת למען פתרון שתי המדינות (!).
מהלך זה מדגים פעם נוספת, כיצד מפלגת העבודה רואה את תפקידה לא כחלק מהאופוזיציה לנתניהו או כחלק מהמחנה הנאבק לשלום ישראלי-פלסטיני צודק, אלא כמרכיב במערך ההסברה של הממשלה. כך היה גם בחודשי הקיץ, בזמן המלחמה בעזה, כאשר חברי הכנסת של העבודה דילגו מאולפן לאולפן כדי לשבח את "המתינות" של נתניהו ולהלבין את האסון ההומניטארי שגרמה המתקפה.
אני נזכר באנשים שאני מכיר, שבהחלט מגדירים עצמם כאנשי שמאל וכמתנגדים לכיבוש, שטעו והצביעו בבחירות האחרונות לכנסת עבור מפלגת העבודה. אני תוהה, מהו המנגנון הפסיכולוגי שאיפשר להם לומר לעצמם שהם "מצביעים למירב מיכאלי", או "מצביעים למיקי רוזנטל", או "מצביעים לסתיו שפיר", במקום לומר לעצמם את האמת: שהם מצביעים לבוז'י הרצוג ולפואד בן-אליעזר, כלומר – לפוליטיקאים עם עולם ערכים הפוך משלהם.
יתר-על-כן, אם רוזנטל ושפיר ומיכאלי הם לכאורה קרן האור בתוך חשכת מפא"י, מדוע קרן האור הזאת חדלה להאיר בזמן המלחמה, ומדוע היא מסרבת להאיר גם עכשיו כשהנהגת העבודה מתייצבת (שוב) לימין נתניהו?
אורי וולטמן
