האיגודים באלג'יריה נאבקים כדי להבטיח שהעובדים ולא הקצינים יקבעו את עתידה

אלג'יריה נמצאת בעיצומה של התקוממות עממית היסטורית. בפברואר פרצו מחאות המוניות נגד התמודדותו של הנשיא עבד אלעזיז בוטפליקה לכהונה חמישית. בחודש שעבר הודיע ​​המנהיג על התפטרותו. נשיא זמני, עבד אלקאדר בנסלה, מונה וטען כי תפקידו "לפקח על בחירות חדשות לנשיאות ב-4 ביולי". אך המפגינים ממשיכים למחות נגד השחיתות ודורשים שינוי דמוקרטי עמוק יותר. להלן ריאיון שפורסם באתר ג'קובין עם אחד ממנהיגי העובדים במדינה, ראשיד מלאווי, המכהן מאז 2003 כנשיא איגוד עובדי המגזר הציבורי העצמאי מהאיחוד הכללי של העובדים האלג'יראים התומכת בשלטון. שני ארגונים אלה מובילים את תנועת המחאה.

2019-05-21_204505

פעילי האיגודים המקצועיים מפגינים נגד המשטר בעיר אלג'יר (צילום: אל ווטאן)

בוטפליקה התפטר. מדוע אתם ממשיכים להפגין?

אנו מוחים כדי לשנות את המערכת, את המשטר כולו. השיטה לא השתנתה, משום שבעלי התפקידים לא התחלפו ומאפיה סגורה ממשיכה לשלוט במדינה. באלג'יריה אין בחירות חופשיות, שקופות ולגיטימיות. לכן אנחנו ממשיכים. בוטפליקה עצמו הלך, אבל כלום לא השתנה בינתיים. הנשיא הוא רק חלק ממערכת שלמה של מינויים מושחתים. מאז השחרור הלאומי ועד עתה, כל המוסדות אינם לגיטימיים כי העם לא באמת בחר את נציגיו.

האם גם באלג'יריה לצבא תפקיד משמעותי?

כן, עד כה היה זה הצבא שנטל חלק בבחירת נשיאי אלג'יריה ובמינוי ראשי מוסדותיה. הדומיננטיות החדמפלגתית מתקיימת בחסות הצבא ובתמיכתו. הצבא לא אִיפשר לאורך השנים לחברה האזרחית לבנות את עצמה, ואף דיכא מחאות עממיות רבות. כך היה ב-1992, כאשר הצבא הכריז מצב חירום נוכח זכייתה של המפלגה האסלאמיסטית ברוב קולות באסיפה הלאומית וביצע הפיכה. בוטפליקה היה הנשיא הראשון לאחר המשטר הצבאי ההוא, 1999, והוא שלט בחסות הצבא.

כעת, האנשים ברחובות הצהירו כי אינם רוצים לשחק את המשחק הזה יותר. ראשי הצבא נקטו תחילה נגד העם, אבל העם לא פחד ויצא לרחובות. לאחר הצעדות השנייה והשלישית, שינתה ההנהגה הצבאית את עמדתה. היא הסכימה עם אחת הדרישות שלנו, דהיינו שהנשיא בוטפליקה צריך לעזוב. אך הקונפליקט בין ראשי הצבא לעם שוחר השינוי נמשך, כי אנו מעוניינים בדמוקרטיזציה אמתית של מוסדות המדינה.

מה חלקם של איגודי העובדים במחאות?

כבר ביום הראשון להפגנות קראנו לעובדים לצאת לרחובות ולהתגייס למחאה. גם איגודים ענפיים אחרים נהגו כך. היו ארגונים שטענו תחילה כי הם "אפוליטיים", אך כעת הם נסחפים אחרי ההמון והצטרפו להפגנות. זה כולל איגודים צהובים שקראו תחילה לשביתותנגד. אבל כשרואים את התנועה העממית הרחבה, יותר ויותר קוראים להצטרף להמונים. למרות חילוקי דעות בתוך המחאה, כולנו מבינים שכרגע יש לחסל יחד את המאפיה השולטת במדינה.

ישנם כוחות מתקדמים או מפלגות שמאל אופוזיציוניות שקמו בעקבות המחאה?

לצערי, למפלגת השמאל אין כוח רב. בבחירות 2017, השיגה החזית הסוציאליסטית 2.4% מהקולות ומפלגת הפועלים הסוציאליסטית – 3%. השלטונות לא אפשרו למפלגות אלה להתפתח משך שנים. אין כוחות שמאל של ממש הפועלים כעת באלג'יריה באופן רשמי וזוכים בהצלחה.

יחד עם זאת, העובדים שכעת ברחובות הם בעלי מודעות חברתית ושמאלית, גם אם אינם מניפים את הדגל הבלעדי של השמאל או חברים במפלגת שמאל קיימת. כך גם לגבי הסטודנטים, שאינם מאוגדים כי הממשלה הפסיקה את מימון התנועות הסטודנטיאליות לפני כעשור, אך מציגים בשטח מסרים שמאליים ומהפכניים.

באופן מפתיע, דומה כי האלימות המשטרתית כלפי מפגינים לא הייתה רבה. מדוע?

ביום הראשון להפגנות ניסתה המשטרה להפסיק את ההפגנות, אבל לא קיבלה אישור להשתמש בכוח. השלטון רצה לראות עד כמה חזקה תהא תנועה זו – והוא ראה. בצעדות הראשונות ירתה המשטרה גז מדמיע על מפגינים, אך זה לא מנע מאיתנו להמשיך. מהר מאוד, כאשר בממסד הבינו שמדובר בהפגנות המוניות ורחבות, נתקבלה ההחלטה שלא לדכא אותן בכוח. ג'ייד סלאח, העומד בראש כוחות הביטחון, קרא שלא לנקוט באלימות כלפי המפגינים ואף האשים במפורש את קודמו בתפקיד בתכנון מזימה לעורר הפגנות אלימות כדי לדכאן בנשק.

האם היו מקורות השראה מחו"ל לתנועה זו? אנחנו רואים תנועה עממית גם בסודאן

סודאן בוודאי משמשת השראה לעם שלנו. העם הסודאני התחיל במחאה, והעם האלג'ירי הצטרף. האוכלוסיות של שתי המדינות נמצאות בקשר ומספקות מידע. אך לצערי ארגוני חברה אזרחית, איגודים מקצועיים וארגוני זכויות אדם בחו"ל אינם מגלים עניין רב באלג'יריה. הם אינם פעילים בלחץ על ממשלותיהם להתערב ולתמוך בצבא ובמשטר כאן. מרגיז למדי שהחברה האזרחית הבינלאומית אינה מלאת מוטיבציה לתמוך באוכלוסייה שלנו, כפי שתמכה באביב הערבי של 2011.

חשוב לזכור כי איחוד האמירויות וסעודיה, בעלות בריתה של ארה"ב באזור, מפחדות מאוד שדמוקרטיה אמתית תתפתח באלג'יריה. הן ישמחו בהמשך השלטון המאפיונרי הקיים וייתכן שאף יחתרו לשמרו באופן פעיל. התערבות צבאית מסוג זה תבטיח שדמוקרטיה לא תתפתח כאן. אם אלג'יריה תהפוך מדינת חוק, תגיע בשורה זו גם למדינות שכנות. זו סכנה ממשית לסעודיה, לקטאר, לאיחוד האמירויות ואפילו לגנרל אסיסי במצרים.

הריאיון עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב