סכסוכים לאומיים קשים לפתרון, והפתרון אינו מובטח אחת ולתמיד. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא כזה, אך איננו יחיד. דוגמא לסכסוך הנמשך כבר כ-800 שנה מספקת אירלנד. אירלנד ופלסטין/ישראל הן גם הדוגמאות הבולטות של סכסוך מתמשך הנובע מקולוניאליזם של מתיישבים ((Settler Colonialism. מאז המאה ה-17, יישבו הבריטים באירלנד אנגלים וסקוטים פרסביטריאניים (פרוטסטנטים), חילקו להם קרקעות שהופקעו מהקתולים והעניקו להם זכויות יתר. כך, יצרו קהילה התומכת בשלטונם וזרעו איבת דורות בין האוכלוסייה המקומית הקתולית לבין המתנחלים, שקיומם תלוי היה בהמשך השתייכותה של אירלנד לממלכה המאוחדת. מכאן נובע כינויים של האירים תומכי האיחוד הבריטי, יוניוניסטים (Unionists).
כרזה של השין פיין בצפון אירלנד: "גבול פתוח" (צילום: שין פיין)
אף שהצדדים בסכסוך הלאומי באירלנד מכונים בפי רבים "קתולים" ו"פרוטסטנטים", חשוב לציין כי הקונפליקט אינו סביב אמונה דתית, אלא בין קהילות הנאבקות על שוויון זכויות: באחזקת קרקעות, בשפה ובתרבות, בהזדמנויות תעסוקתיות ובנגישות לשוק העבודה, בחינוך, בשיכון ובדיור, בפיתוח כלכלי ובנגישות לשירותים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, בעקבות מרד ומלחמת אזרחים, נאלצו הבריטים לצאת מדרום אירלנד. כך, קמה הרפובליקה האירית שבירתה דבלין. בעת המלחמה ברחו רוב הפרוטסטנטים מהדרום לצפון, והתרכזו ב-6 מחוזות בצפון אירלנד, שבירתה בלפסט, ובה היה רוב יוניוניסטי קטן. בסוף שנות ה-60 פרצו מהומות מדממות בצפון אירלנד בעקבות הקמת תנועה לשוויון זכויות לקתולים. מהומות אלה הפכו מלחמת גרילה עקובה מדם. הצבא הבריטי וכוח המתנדבים של אולסטר (UVF) נלחמו במחתרת האירית (IRA). למעלה מ-3600 איש נהרגו; יותר מ-107,000 נפצעו. רק ב-1998 נחתם הסכם שלום (The Good Friday Agreement). המחתרות התפרקו מנשקן והוסכם על חלוקת כוח בין הקהילות.
לכאורה, זה סיפור עם סוף טוב. אך סכסוכים אינם נעלמים רק בגלל חתימת הסכם והפסקה זמנית של האלימות. אם התנאים של ההסכם אינם משנים בפועל את היחסים בין הקהילות, יימשך הסכסוך. באירלנד, נמשך הבידול בין הקהילות בתחומים עיקריים של החיים (למשל תעסוקה, אזורי מגורים וחינוך). הפערים החברתיים-כלכליים לא נסגרו, והאיבה בין הקהילות הונחלה גם לדור הבא. במצב כזה, עולה הסיכוי להתחדשות הקונפליקט. אם, בנוסף להמשכיות האפליה, משתנה מאזן הכוחות בין הקהילות, גובר אף יותר איום הפרת ההסכמים. לכך, עדים אנו כעת בצפון אירלנד.
ליציאת בריטניה מהאיחוד האירופי ישנן השלכות פנימיות רבות. אחת מהן היא התדרדרות יחסי פרוטסטנטים-קתולים בצפון אירלנד. הצטרפות בריטניה לאיחוד האירופי סייעה להשגת הסכם הפיוס ב-1998. פתיחת הגבולות בין הרפובליקה האירית (החברה באיחוד האירופי) לבין צפון אירלנד (שהיא חלק מבריטניה) יצרה מרחב פוליטי שאפשר לקתולים רצף כלכלי ופוליטי ותחושת שייכות תרבותית לאירלנד כולה. כספים רבים זרמו מהאיחוד במטרה לעודד את הכלכלה בצפון. הפסקת האלימות אפשרה לבריטניה להפסיק את השליטה הישירה והלא-דמוקרטית מלונדון, ולהחזיר לצפון-אירים את השליטה בתהליך הפוליטי: בחירות לפרלמנט האזורי של צפון אירלנד (Stormont) חקיקה אוטונומית והקמת ממשלה אזורית (כמו בווילס ובסקוטלנד). רבים ציפו לשינוי היחסים בין שתי הקהילות ולשיתוף פעולה עמוק. עד כה, הציפיות לא התגשמו.
מאז ינואר 2017 מתחולל בצפון אירלנד משבר פוליטי. הממשלה האזורית הורכבה מאז הסכמי השלום בדרך כלל מהמפלגה הפרוטסטנטית הגדולה (DUP) והמפלגה הקתולית הגדולה (Sinn Fein). בינואר התפרקה הממשלה, וכבר כמעט שנה שאין בצפון ממשלה. מהקיץ, נרשמה עלייה במספרם של מקרי איומים על חיי משפחות קתוליות שניסו להתגורר באזורים פרוטסטנטיים ובמספר מקרי הירי ופיצוצי המטענים. שוב מתנופפים דגלי המחתרת UVF באזורים פרוטסטנטיים. שכונות המגורים ובתי הספר נותרו מופרדים, ומספר ההורים השולחים ילדיהם לבתי ספר משותפים ירד.
מצעד האורנג', מצעד לזכר הניצחון של הפרוטסטנטים על הקתולים המתקיים בכל שנה באזורים הקתוליים, עבר ביולי השנה ללא אלימות. אך הוא נתפש כפרובוקציה מתמשכת המלבה את היצרים בין הקהילות.
קיים חשש שהיציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי תוביל להקשחת הגבולות בין צפון אירלנד לבין הרפובליקה האירית, ותפריד את הקתולים בצפון אירלנד מבני קהילתם בדרום.
יתר על כן, התוצאות החלשות שהשיגה תרזה מיי בבחירות השנה הכריחה אותה לשתף בקואליציה בפרלמנט הבריטי הכללי את מפלגת הרוב הפרוטסטנטי (DUP) הצפון אירית. זוהי מפלגה ריאקציונית, ניאו-ליברלית ומושחתת המתנגדת להפלות, לנישואי להט"ב ולהשוואת מעמדה של השפה הגאלית בצפון אירלנד.
תרזה מיי תלויה אפוא ב-DUP, ותיאלץ ללכת לבחירות אם יעזבו היוניוניסטים את הממשלה. בינתיים, השתנה בצפון אירלנד גם המאזן הדמוגרפי. כעת, הקתולים הם הרוב. הקיטוב בין הקהילות מחריף, והסכסוך עלול להתחדש תחת הנהגה חדשה של השין פיין.
אבישי ארליך
הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"
