כנס להשקת של הדו"ח המיוחד "שלטון אחד – שתי מערכות חוק" שפרסמה האגודה יתקיים ביום חמישי 11 בדצמבר. הכנס הפומבי, בהשתתפות שרת המשפטים ציפי לבני, יתקיים בשעות אחה"צ בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל–אביב. הדו"ח משרטט את מאפייני המשטר המשפטי שמקיימת ישראל בגדה המערבית שתחת כיבוש, בה פועלות באותו שטח שתי מערכות חוק שונות לחלוטין: האחת, ישראלית–אזרחית, לאזרחים ישראלים, והשנייה, צבאית, לתושבים הפלסטינים. התוצאה: אפליה ממוסדת.

על פי הדו"ח, אחד ממאפייניו הבולטים והמטרידים של השלטון הצבאי הישראלי בגדה המערבית הוא יצירתו ופיתוחו של משטר משפטי רשמי וממוסד של שתי מערכות חוק ומשפט נפרדות על בסיס אתני–לאומי. ישיבתם ארוכת השנים של אזרחי מדינת ישראל, הכוח הכובש, בהתנחלויות בלב השטח הכבוש – שהיא כשלעצמה נוגדת את המשפט הבינלאומי – הובילה לאפליה שיטתית, המעוגנת בחקיקה ובפסיקה, ומשפיעה על כל היבט בחייהם של התושבים הפלסטינים בגדה המערבית. שיטה משפטית כפולת–פנים זו היא העומדת במרכזו של הדו"ח.

הודא אבו–ראני ליד ביתה שנשרפה על ידי מחבלי "תג מחיר" באבו פלאח, בצפונית לרמאללה, 23 בנובמבר 2014. אף אחד מהמתנחלים ממציתי הבתים והמסגדים לא נתפס ולא הועמד לדין (צילום: אקטיבסטילס)

עם כיבוש הגדה המערבית בשנת 1967 כונן באזור משטר צבאי: המפקד הצבאי הכריז על עצמו כריבון בשטח, ונטל לידיו את סמכויות השלטון והחקיקה. במהלך השנים הכניס המפקד הצבאי שינויים מרחיקי לכת בדין החל בגדה, באמצעות מנשרים וצווים. לכאורה, הממשל הצבאי, והדינים שנחקקו מכוחו, חלים על כל מי ששוהה באזור, כולל ישראלים, בין אם הם מבקרים באזור ובין אם הם מתגוררים בו. אלא שבפועל, במקביל להתפתחותה של מערכת המשפט הצבאית, החיל המחוקק הישראלי על הישראלים החיים בגדה פרקים נרחבים מהדין הישראלי באופן אישי וחוץ–טריטוריאלי, ובכלל זאת הדין הפלילי, חוק ביטוח בריאות ממלכתי, חוק ביטוח לאומי, דיני מיסוי, דיני הבחירות לכנסת ועוד.

גם המפקד הצבאי הכפיף את ההתנחלויות על תושביהן לשורה ארוכה של דברי חקיקה ישראלית במגוון תחומים אזרחיים, באמצעות צווים שהוחלו על יישובים יהודיים בלבד באזור. כך נוצרו בגדה המערבית שני סוגים של יישובים: ערים וכפרים פלסטיניים, הכפופים לחוק הירדני ולפקודות הצבאיות, ומועצות מקומיות ואזוריות יהודיות, הכפופות לחוק הישראלי ונהנות מההטבות ומהתקציבים שמקנה החקיקה הדבר אפשרי. בג"ץ עשה זאת לא רק כאשר הדין חייב, אלא גם במקרים שבהם הדין נתן בידו שיקול דעת, ולעתים אף הרחיב את תחולתו של הדין הישראלי על ישראלים מיוזמתו שלו. בתי המשפט מתייחסים להתנחלויות בשטחים כאל "איים ישראליים" שהשכל הישר מחייב להחיל עליהם את הדין הישראלי.

כך, בתהליך הדרגתי אשר נמשך על פני ארבעה עשורים, הוחלה על המתנחלים בגדה המערבית מערכת המשפט הישראלית כמעט בכללותה, בעוד התושבים הפלסטינים החיים באותו שטח נותרו כפופים למערכת המשפט הצבאית. לכפילות הדינים תחת השלטון הישראלי בגדה המערבית יש משמעויות מרחיקות לכת מבחינת זכויותיהם של התושבים הפלסטינים וחיי היום–יום שלהם. ככלל, התחיקה הצבאית שלה הם כפופים מחמירה בהרבה מן החקיקה הישראלית החלה על המתנחלים, והאפליה נוגעת כמעט בכל תחומי החיים.

הדין הפלילי הוא אחד התחומים שבהם ההבדלים בין שתי מערכות המשפט ניכרים מאוד, והשלכותיהם על זכויות היסוד, ובעיקר על הזכות לחירות, הן משמעותיות ביותר. זהותו הלאומית של החשוד או הנאשם היא הקובעת איזה דין יחול עליו, ולמי תהיה סמכות השיפוט בעניינו. בכל שלב משלבי מיצוי הדין – החל במעצר הראשוני, דרך ההעמדה לדין וכלה בענישה – מופלים הפלסטינים ביחס לישראלים. הדבר נכון גם לגבי בגירים וגם לגבי קטינים. מערכות האכיפה של חוקי התנועה אף הן נפרדות ומפלות כלפי הפלסטינים – גם בהיקף האכיפה וגם בחומרת הענישה.

לזכות היסוד של חופש הביטוי יש חשיבות עליונה עבור הפלסטינים: בהעדר ייצוג בקרב הריבון השולט עליהם (המפקד הצבאי), ובהיעדר אפשרות להשפיע על ההחלטות הקובעות את מציאות חייהם, הבעת מחאה היא אפיק מרכזי עבורם למימוש האוטונומיה שלהם, כמו גם מגוון זכויות אחרות. אולם מבחינה משפטית ומעשית, חופש הביטוי של הפלסטינים בגדה כמעט ואינו קיים. התחיקה הצבאית מגדירה עצרות והפגנות של פלסטינים כהתקהלויות בלתי חוקיות, כוחות הצבא והמשטרה מתייחסים אליהן כאל איום, וחלקן הגדול מפוזר על ידם תוך הפעלת אלימות, שמביאה לעתים לתוצאות קטלניות. מנגד, יחסן של הרשויות להפגנות שמקיימים ישראלים בשטחים מבטאת הכרה רחבה בחופש הביטוי שלהם ובזכותם להפגין. חוץ מהזכות להפגין, הוראות התחיקה הצבאית אוסרות ומגבילות מיני ביטויים נוספים המותרים בדין הישראלי.

בתחום התכנון והבנייה קיימת הפרדה חקיקתית ומוסדית בין מערכות התכנון של ישראלים ופלסטינים. הפרדה זו מאפשרת את מימוש המדיניות של עידוד בנייה בהתנחלויות והקפאתה ביישובים פלסטיניים. ישראלים נהנים מייצוג משמעותי של האינטרסים שלהם במוסדות התכנון, והם שותפים מלאים להליכי התכנון הנוגעים להם. למרבית ההתנחלויות בגדה המערבית יש תוכניות מתאר מפורטות ומעודכנות, המאפשרות את הרחבתן והוצאת היתרי בנייה. מנגד, הפלסטינים מודרים כליל ממערכת התכנון, ואין להם כל יכולת השפעה על הליכי התכנון. הבנייה במרבית הכפרים הפלסטינים מוגבלת באמצעות הקפאת המצב התכנוני שהיה קיים לפני למעלה מארבעה עשורים, באופן שאינו מאפשר בנייה ופיתוח. מדיניות האכיפה והריסת מבנים שהוקמו ללא היתר קפדנית בהרבה כלפי האוכלוסייה הפלסטינית מאשר כלפי זו הישראלית.

חופש התנועה, הנשמר בקפדנות במשפט הישראלי, הוא תנאי הכרחי למימושן של מרבית זכויות היסוד. בגדה המערבית יכולת זו של אדם לנוע נגזרת משיוכו הלאומי. מזה יותר מעשור מוטלות על הפלסטינים הגבלות תנועה הכוללות בין היתר מחסומים, חסימות, גדר הפרדה ואיסורי תנועה. הגבלות אלה מקשות על תנועתם בין אזוריה השונים של הגדה ובתוך כל אזור. לעומת זאת, תנועתם של ישראלים מותרת כמעט ללא הגבלה במרבית שטחה של הגדה. אמנם, על רקע השיפור הניכר במצב הביטחוני הוקל בשנים האחרונות מצבם של הפלסטינים תושבי הגדה המערבית בכל הקשור לחופש התנועה, אולם תנועתם עודנה מוגבלת באופן ניכר ביחס לישראלים. כמו כן, הגבלות על המעבר בין עזה לגדה ועל העתקת המגורים לגדה פוגעים בזכותם של הפלסטינים לבחור את מקום מגוריהם ולקיים חיי משפחה.

כאמור, הדו"ח מתאר את המשטר המשפטי הכפול והמפלה הנוהג בגדה המערבית. הפרק הראשון יספק רקע ויתאר את האופן שבו התפתחו שתי מערכות החוק הנפרדות בגדה. בפרקים הבאים תובא סקירה השוואתית של הדינים הנפרדים החלים על ישראלים ועל פלסטינים בתחומים השונים: הדין הפלילי, דיני התעבורה, חופש הביטוי וההפגנה, תכנון ובנייה, חופש התנועה והאפשרות לבחור מקום מגורים. הפרק השמיני והאחרון ידון בפגמים הנורמטיביים בתמונת המצב המתוארת, ובאופן שבו כפילות הדינים והאפליה הנובעת ממנה מפרים את עקרון השוויון, פוגעים בכבוד האדם ונוגדים את הוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי.

לפרטים נוספים על אירוע ההשקה ולהרשמה:

http://www.acri.org.il/he/33341

לדו"ח המלא (68 עמודים, בעברית):

http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2014break/11/Two-Legal-Systems.pdf