מאז קרסה האימפריה העותומנית וקמה הרפובליקה הטורקית ב-1921 הוחלפה בה החוקה כבר ארבע פעמים. החוקה הנוכחית, אותה שואף הנשיא רג׳פ טייפ ארדואן להחליף, כוננה ב-1982 תחת שלטון של חונטה צבאית, ומאז הוכנסו בה שינויים רבים. ב-16 באפריל השנה יצביעו אזרחי טורקיה, לרבות אלה מהם המתגוררים בארצות אחרות, במשאל עם, בעד או נגד קונסטיטוציה חדשה והפיכת טורקיה מרפובליקה פרלמנטרית לנשיאותית.
הפגנה נגד דיכוי כוחות השמאל והכורדים בטורקיה שנערכה בשבוע שעבר בברלין (צילום: הומניטה)
משאל העם ייערך על רקע ניסיון ההפיכה הכושל בטורקיה ביולי 2016 בידי התנועה הגולניסטית, על רקע מצב החירום שהוכרז מאז והטיהורים ההמוניים בצבא, במשטרה, בבתי המשפט, במנגנוני מדינה אחרים, באוניברסיטאות ובתקשורת. משאל העם נערך גם תוך כדי מלחמת אזרחים בטורקיה נגד חלק מהאוכלוסייה הכורדית (PKK) ומאסרים של ראשי מפלגת השמאל הכורדית בעיקרה (HDP) בפרלמנט, דיכוי חופש הדיבור והתקשורת, ותוך כדי מסע טרור של דאע"ש ושל פלגים כורדיים בערים העיקריות. טורקיה גם מעורבת, מאז אוגוסט 2016, במלחמת האזרחים בסוריה שאינה מסתימת וגם במלחמת האזרחים בעיראק. בטורקיה נמצאים כשניים וחצי מיליון פליטים סורים והמצב הכלכלי בה מידרדר: האבטלה גבוהה, האינפלציה גואה והגירעון בתקציב גדל. טורקיה, שידעה תחת ארדואן בעבר צמיחה מואצת, נמצאת עכשיו במצב כלכלי מחמיר. יש חוסר הלימה משווע בין הרטוריקה המעצמתית של ארדואן לכוח הכלכלי והצבאי ולמעמדה הבינלאומי המסוכסך של טורקיה.
מזה שלוש עשרה שנים שולטת בטורקיה 'מפלגת הצדק והפיתוח' (AKP), מפלגה איסלאמיסטית שמרנית פופוליסטית בהנהגתו של ארדואן ששימש קודם כראש ממשלה, ומ-2014 כנשיא (שהיה תפקיד טקסי). מאז 2011 חותר ארדואן לשנות את החוקה ולהפוך את הנשיאות לסמכות המוציאה לפועל היחידה. בינואר השנה הצליחה מפלגתו, יחד עם חלקים מהמפלגה האולטרה–ימנית MHP ('מפלגת התנועה הלאומית'), להשיג את הרוב הדרוש בפרלמנט (3/5) למשאל עם. על פי החוקה החדשה המוצעת במשאל, הנשיא יהיה בה בעת ראש המדינה, ראש הממשלה וגם ראש המפלגה השלטת. לשם כך תבוטל כפיפות הממשלה לפרלמנט, ותפקיד ראש הממשלה יחדל להתקיים. במשטר החדש, הנשיא וימנה ויפטר שרים ללא צורך בהצבעת אמון בפרלמנט. הנשיא, שייבחר ישירות אחת לחמש שנים יוכל להיבחר לשלוש קדנציות. הבחירות לפרלמנט יתקיימו בעת ובעונה אחת עם הבחירות לנשיאות.
בנוסף, לפי ההצעה של ארדואן, רשאי הנשיא לעמוד בראש מפלגה, בעוד שבחוקה הקיימת הנשיא הוא 'ניטראלי', זאת אומרת, התפטר מכל תפקידיו המפלגתיים. היותו של הנשיא גם ראש המפלגה השלטת יעניק לו גם שליטה בפרלמנט. בכך יוחלש התפקיד המאזן של הפרלמנט כלפי הנשיא. הנשיא יוכל אף למנות יותר ממחצית הגוף השופט העליון, להציע תקציבים, לפזר את הפרלמנט, להכריז על מצב חרום ולחוקק באמצעות צווים. בטורקיה מכנים המתנגדים את המשאל למשטר החדש "דמוקרטיה א–לה–טורקה" ואת ארדואן – 'הסולטן החדש'.
ההתנגדות לחוקה המוצעת היא רחבה: בראשה עומדת הסיעה השנייה בגודלה בפרלמנט, מפלגת האופוזיציה העיקרית – 'מפלגת העם הרפובליקנית' (CHP) שהיא מפלגת מרכז–שמאל חילונית. גם מפלגת העמים הדמוקרטית (HDP) הפרוגרסיבית (השלישית בגודלה) מתנגדת לחוקה המוצעת. מעניינת עוד יותר ההתנגדות בקרב חלקים גדולים של נציגות המפלגה האולטרה–ימנית MHP, שקבוצה חשובה מנציגיה בפרלמנט יצאה נגד מנהיגות המפלגה ששיתפה פעולה עם ארדואן. גורל משאל העם טרם הוכרע, הסקרים מעריכים, בשלב זה, את שיעור התומכים ב-40%, את שיעור המתנגדים ב-40% ועוד כ-20% שטרם החליטו.
על רקע מצב זה יש להבין את חשיבות 'הפזורה הטורקית באירופה' בהצבעה. חיים באירופה המערבית כ-3 מיליון בעלי זכות בחירה טורקים שהם בעלי אזרחות כפולה. אלה יכולים להיות שוברי שוויון במשאל. מפלגתו של ארדואן מקיימת מסע בחירות ענק על פני אירופה וכמוהו מנהלות גם מפלגות אחרות. אך העצרות, הדגלים והבולטות הטורקית המוסלמית נופלים על אירופה בזמן שזו נמצאת בהלך–רוח איסלאמופובי ובתקופת בחירות באירופה.
כך יש לנתח את ההתנגדות למסע הבחירות הטורקי בהולנד, באוסטריה, בגרמניה, בדנמרק בשבדיה ובשוויץ. התגובות ההיסטריות של ארדואן מנגנות על 'הכבוד הטורקי' ונועדו להגברת הסולידריות האסלאמית הטורקית. מצד שני, דרך תגובות אנטי–טורקיות, מפגינות מפלגות מרכז–ימין אירופיות 'לאומיות נוצרית'. מפלגות אלה נמצאות בתקופת בחירות ומתחרות עם מפלגות כמו זו של וילדרס בהולנד, מפלגת החופש האוסטרית, האלטרנטיבה בשביל גרמניה, לה– פן בצרפת ועוד. החרפת הרטוריקה בין טורקיה ואירופה תכביד על טורקיה ועל יחסיה עם האיחוד–האירופי ונאט״ו, אך היא מקשה גם על החוגים החילוניים ועל השמאל בטורקיה – נוכח 'השד' האיסלאמי–לאומני שארדואן מעורר. הקיטוב חל בשני הצדדים: הלאומיות הטורקית החילונית מובנית מחדש בידי ארדואן כאסלאמית והלאומיות האירופאיות ה'ליברליות' מדגישות עכשיו יותר את הפן האנטי–איסאלמי והנוצרי שלהן.
אבישי ארליך
