שמו של העיתונאי פיטר ביינארט כבר מוכר לקוראינו. לפני כשנה דנו במאמרו שהתנגד לזיהוי בין אנטי-ציונות לבין אנטישמיות ("זו הדרך" מס' 16, 2019). ביינארט הוא אינטלקטואל יהודי אורתודוקסי, בוגר ייל ואוקספורד, שמוצא משפחתו מליטא וממצרים. הוריו של ביינארט היגרו לארה"ב מדרום אפריקה. אני מציין פרטים אלה רק משום שהוא מרבה להשתמש בהם כסממני זהות "תקינה", המאפשרים לו שייכות מהותנית למזרחיות מצד אחד ולג'ו סלובו היידישיסט, המנהיג הקומוניסט היהודי בדרום-אפריקה, מצד שני. ביינארט הוא אחד העורכים של הרבעון היהודי-אמריקאי המתקדם Jewish Currents שהוקם ב-1946 כעיתון קומוניסטי אך בשנות המלחמה הקרה הפך ליברלי יחד עם קהל קוראיו. בתחילת יולי פרסם בכתב עת זה ובמדור הדעות של "הניו-יורק טיימס" מאמר תחת הכותרת: "יבנה: הטיעון היהודי למען שוויון בישראל-פלסטין". המאמר עורר הדים בחוגים יהודיים בשמאל הליברלי בארה"ב ובבריטניה וזכה בתהודה רבה ובתגובות. ראיונות עם ביינארט התפרסמו מ"ג'קובין" השמאלי ועד "מקור ראשון" הימני.
לקוראים מהשמאל העקבי בישראל, הגיגיו של ביינארט על שתי מדינות או אחת אינם חדשים. חשוב להבין את תזמונם על רקע הקרע ההולך ונפער בין הדור היהודי הליברלי הצעיר בארה"ב ובין AIPAC, ארגון השדולה היהודית התומך בטראמפ וב"עסקת המאה" שלו, הכוללת סיפוח חלקים מהשטחים הכבושים. בעוד הממסד היהודי האורתודוקסי הופך ימני יותר בדעותיו, חלקים ניכרים בקהילה היהודית הצעירה מושפעים מהמאבק הדמוקרטי והאנטי-גזעני בארה"ב וחלה בהם רדיקליזציה ביחסם לציונות. ביינארט וכתב העת שבעריכתו פונים אל ציבור זה. תזמון המאמר מתבקש גם בשל סכנת הסיפוח בגדה, עוד לפני הבחירות הקרובות בארה"ב. הדיון הזה מהדהד גם בין אינטלקטואלים יהודים שמאליים בבריטניה ובאירופה, שהם חילוניים יותר ואנטי-ציוניים יותר. בארץ הדיון סביב בינארט הוא בת-קול של ויכוחים בין אנשי חד"ש, בל"ד ו-"ארץ לכולם".
במאמרו הנוכחי מספר ביינארט על השינוי בדעותיו שחל אצלו לפני כחודשיים, כאשר עבר מתמיכה בפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני לתמיכה בפתרון של מדינה דו-לאומית אחת. לפי ביינארט, תמיכה עיוורת בישראל הפכה עיקרון אמונה בקרב יהדות ארצות הברית, שוות ערך לאמונה באל. מי שמתנגד לישראל או מבקר אותה נתפס
כמשומד וכאפיקורוס. זהותו האורתודוקסית מאפשרת לו, לכן, ביקורת מבפנים על ישראל. חשוב לביינארט להדגיש בפני מראייניו את שייכותו היהודית פן יוחרם כ"אחר". הוא מדגיש את זהותו הדתית: הוא מניח תפילין ולומד דף גמרא יומי. את הפחד מפני הפלסטינים ואת הדה-הומניזציה שנעשית להם מסביר ביינארט בהשקפת עולם, שהושרשה בציבור היהודי, של ראיית העולם דרך "עדשת השואה". הקיבעון הטראומטי על השואה גורם ליהודים רבים לראות בכל מי שמבקר את ישראל או נאבק למען זכויותיו ואדמתו – אנטישמי, ואפילו נאצי השואף להכחיד את הקיום היהודי.
רעיון שתי המדינות הופך לדעתו עבש, כשחוזרים עליו עשרות שנים בעוד מספר המתנחלים וההתנחלויות מוסיף לעלות. המנטרה של שתי מדינות, למרות שהיא לכאורה מתנגדת לכיבוש, כוללת בין תומכיה – נוסף על אלה הנאבקים באופן פעיל נגד הכיבוש – גם "שותפים לפשע" הדוגלים בה מן הפה ולחוץ. בפועל, יהודים אלה חיים בנוחות בישראל ובארה"ב ומשלימים עם הסטטוס קוו בשטחים, המשתנה תדירות לרעה. אני מניח שעם תומכי שתי המדינות ה"צבועים" כולל ביינארט גם את אלה שמנחה אותם האינטרס הדמוגרפי של שימור הרוב היהודי. ביינארט שואף לשנות את השיח בתוך המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, מעבר למה שהתחילו לעשות ברני סנדרס ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז, לשיח של שוויון-זכויות לכולם.
פיטר ביינארט, 2010 (צילום: ויקיפדיה)
ביינארט מעדיף את המושג "בית יהודי" על פני "ריבונות יהודית" (המושג האנגלי בו הוא משתמש, Jewish Homeland, חופשי מהקונוטציה השלילית שנלווית ל"בית יהודי" בעברית בעקבות ניכוסו בידי בנט, פרץ, שקד וסמוטריץ'). תפיסת ישראל-פלסטין כ"בית יהודי" צריכה, לדעתו, להכיל גם לאומיות פלסטינית (טיבי: "מדינת-כל-לאומיה"), בעוד "ריבונות יהודית" פירושה עליונות יהודית מדירה.
ביסוד מחשבת ביינארט עומדת, לדבריו, השאיפה להקים תנועה יהודית חדשה למען שוויון מלא בין יהודים ופלסטינים. הוא מתכוון, כנראה, בעיקר לארה"ב, אך הוא מציין כי בישראל-פלסטין תנועה כזו צריכה להיות מונהגת בידי פלסטינים. ביינארט מזגזג אפוא בין ביקורת על תומכי פתרון שתי המדינות לאי-מחויבות לצורה ספציפית (פדרציה או קונפדרציה) של ריבונות משותפת. הוא גם מחשיב עצמו עדיין כציוני: "בעיניי ציונות פירושה לקדם בית-יהודי בישראל, חברה יהודית, מקלט ואף מקום לתחייה מחודשת של העם היהודי, אבל זו אינה צריכה להיות מדינה עם זכויות עודפות לישראלים על פני הפלסטינים". ביינארט מנסה לתת הכשר אקלקטי לדעותיו באמצעות סימוכין מדברי מנהיגים ציוניים שבתקופות מסוימות לא דגלו בריבונות יהודית: אחד-העם, "ברית-שלום", ז'בוטינסקי ובן-גוריון, מאנשי הממסד הישראלי (ריבלין) ומרבנים מתנחלים (פרומן) שלא דוגלים בהיפרדות. ביינארט מדגיש שהשקפתו אינה נובעת מעקרונות אוניברסליים, אלא מזהותו כליברל-יהודי מתפלל ומאמין.
אין לנו ויכוח עם ביינארט לגבי החזון של מדינה שכל אזרחיה שווים בפני החוק, ושלהם הזכות להגדרה עצמית אישית, תרבותית וקבוצתית. אשר לפתרון הסכסוך הלאומי, הדרך אליו עוברת במאבק עקשני נגד הכיבוש ונגד הסיפוח, נגד האפרטהייד ונגד הגזענות, למען דמוקרטיה, למען הפרדת המדינה מדתותיה כדי להבטיח חופש דת וחופש מדת, ובתמיכה עקבית במאבק העם הפלסטיני לשחרור לאומי ולמימוש זכותו למדינה עצמאית בגדה וברצועה, שירושלים המזרחית היא בירתה.
