דיון במק"י לקראת הוועידה: להתאים את התשובה לשאלה

מאת עמרי עברון

ברצוני לתרום לדיון המתנהל על עתידה הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית, באמצעות הדגשת מספר זוויות הרלוונטיות לדיון חשוב זה. בעיקר אנסה לשכנע, שעלינו להפוך את המפלגה לתנועה אידיאולוגיתמהפכנית, הנבדלת באופן מהותי מהמפלגות הבורגניות הקיימות בארץ, וזאת בצד הקמתה של חזית פוליטית רחבה ופתוחה, שתתבסס על מצע פוליטי שהוא בובזמן גם פלורליסטי מספיק כדי להכיל שותפים, אך גם נשען על תפיסתה האסטרטגית של מק"י.

2014-04-15_164929

כרזה של חד"ש במחאה החברתית בקיץ 2011 (צילום: גלית)

מפלגה אידיאולוגית

למרבית המפלגות בישראל – פרט, אולי, לכמה תנועות דתיות או פאשיסטיות – אין משנה אידיאולוגית סדורה. עבורן, חזון רעיוני הוא משני בלבד, והעיקר הפך – גיוס קולותיהם של קהלי מצביעים על בסיס עדתי או תרבותי, אינטרסים צרים של בעלי ממון, או נהירה אחר דמות של "מנהיג". מפלגות אלה נעשו לא יותר ממנגנוני שיווק, שנועדו לאפשר לפוליטיקאים לזכות בתפקידים. למפלגות בורגניות אלה אין חיים מפלגתיים פנימיים, סניפיהן אינם מקיימים פעילות, ואין הן מוציאות עיתונים ומנהלות מעל גביהם דיונים.

מצב עניינים זה, אשר נפוץ בארצות רבות, הוא מאפיין נוסף של הקפיטליזם המאוחר, ויסודו בחוסר היכולת של המשטר החברתי הנוכחי לקיים חיים דמוקרטים שלמים ומלאים. מצב עניינים זה אמור גם לשמש עבורנו נקודת מוצא בבואנו להעריך שני מאפיינים של המחאה החברתית של 2011: המאפיין הראשון הוא חוסר היכולת של המחאה לבוא לידי תרגום פוליטימפלגתי אותנטי; והשני העוינות של חלק גדול מפעילי המחאה החברתית כלפי פוליטיקה מפלגתית.

נקודת מוצא זו היא משמעותית להבנת האתגרים בפניהם ניצבת מק"י, במיוחד נוכח חוסר הצלחתה להרחיב את שורותיה ולהגדיל את התמיכה הציבורית בה ובשותפיה בבחירות לכנסת שהתקיימו כשנה וחצי אחרי פרוץ המחאה. האם מפלגה בעלת אידיאולוגיה מהפכנית בכלל יכולה להתקיים במציאות "פוסטאידיאולוגית", והאם יש בה צורך?

אלו שאלות מטרידות ולא פשוטות. לדעתי, התשובות לשתי השאלות קשורות זו בזו. המחאה זקוקה לאידיאולוגיה אנטיהגמונית כדי להתגבר על הסכנות העומדות בפני מי שמבקשים לשנות את החברה מן היסוד – סכנת הקואופטציה (ההפיכה למכשיר בידי הסדר הקיים), וכן סכנת התשישות והייאוש, נוכח העובדה ששינוי חברתי אינו תהליך פשוט וחדסטרי, אלא הוא כרוך גם בנסיגות ובעיכובים, הנמשכים לעיתים תקופה ממושכת. זאת משום שהמעמד השליט מגיב בצורה דינאמית לאיומים על המשך שלטונו, ומוכן אף לשנות את כללי המשחק. אחד מתפקידיה החשובים של מפלגה מהפכנית בתנאים כאלה, הוא לספק את הניתוח האידיאולוגי המעמדי ואת החזון הסוציאליסטי, עליהם יוכלו להישען הפעילים היוצאים להיאבק נגד המשטר החברתי הקיים. עליה להצביע על הגורמים השורשיים והמבניים של העוולות החברתיות, לעודד את הפוליטיזציה של המחאה, לחבר בין זירות שונות של מאבק, ולגבש אסטרטגיה ארוכתטווח, אופטימית וסוחפת.

אולם תנאי מקדים ההכרחי להפחת תקווה – בעידן זה של פוליטיקה מופרטת ושל מפלגות בורגניות ועדתיות, אשר כל עניינן הוא קבלנות קולות – הוא פיתוח רעיוני מתמיד, בד בבד עם התפתחות המחאה והמאבקים. לא ניתן ליצור אידיאולוגיה מהפכנית במנותק מהפראקסיס הפוליטי, ואין תועלת בניסיון להכתיב לפעילים אידיאולוגיה מן החוץ, מבלי להיות מעורבים יחד איתם במאבקים מה ניתן אפוא לעשות? לגבש את תפיסת העולם המהפכנית כחלק מהפרקטיקה הפוליטית היומיומית, ולעשות זאת יחד עם הכוחות הנאבקים לשינוי, ולא במנותק מהם. לכן, המפלגה אינה צריכה או יכולה "לשלוט" בתנועות המחאה, או לגרום לכך שכל פעיל מחאה יהפוך חבר מפלגה. אבל היא כן חייבת לפעול במסגרת גמישה מספיק כך שתוכל להשתלב במחאות, ליזום מאבקים בעצמה, להציע להם ניתוח רעיוני משכנע ורדיקלי, ולעזור לפעילים לגבש תפיסה אסטרטגית של שינוי חברתי. זו בדיוק הנקודה בה ניצבת מק"י בפני המשמעותישבאתגריה, שכן חד"ש – בצורתה הנוכחית – אינה מהווה את המסגרת הרחבה והגמישה הזאת.

חזית אסטרטגית

כיום, קיימת, למעשה, חפיפה בין המפלגה לבין החזית, וההבדלים ביניהן ניטשטשו. מצב זה מונע ממק"י לפעול כמפלגה אידיאולוגית ומהפכנית, הנבדלת מהמפלגות הבורגניות ומהכוחות האופורטוניסטיים. מצב זה גם מחליש את אופייה של חד"ש כמסגרת רחבה ומשותפת, בה יכולים לפעול יחד גורמים בעלי תפיסות עולם מגוונות.

המסקנה מכך היא שעלינו לפעול במקביל בשני מישורים: לא רק להדגיש את זהותה האידיאולוגיתהמהפכנית הייחודית של מק"י, אלא גם לבנות חזית רחבה ופלורליסטית הכוללת את המפלגה, חזית אשר תהיה פתוחה באמת לקבל לתוכה גורמים, קבוצות ואישים הנבדלים מאיתנו בהשקפת העולם שלהם, אך המוכנים לשתף איתנו פעולה על בסיס הסכמה לגבי המצב בהווה ולגבי האופנים בהם צריך וניתן לשנותו.

נשאלת השאלה: על בסיס איזה מצע ניתן לבנות חזית פוליטית רחבה, אשר לא יעמוד בסתירה להעמקת הזהות המהפכנית של המפלגה? מצעהמינימום המוסכם לחזית כזו יסוב סביב אסטרטגיה משותפת, אשר לדעתי צריכה להכיל, לכל הפחות, את שני העקרונות הכלליים הבאים: ראשית, המאבק שתנהל החזית חייב להיות יהודיערבי משותף; ושנית, המאבק צריך להתנהל במקביל הן נגד הכיבוש בשטחים והגזענות בישראל גופא, והן נגד שלטון בעלי ההון והעוולות החברתיים שהוא מייצר. בקיצור: חזית כזו צריכה להיות חזית יהודיתערבית למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

בחזית כזאת יוזמנו לקחת חלק כל מי שמקבלים עקרונות אלה, אך אין לאפשר כניסה של בעלי ברית מזדמנים, אשר אינם מקבלים את עיקריה. משותפים אמיתיים נדרשת, לכל הפחות, תמיכה במצע המינימום ובמסד הערכי עליו מושתת מצע זה.

לאחרונה, עם העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת, מציעים דוברי הממשלה ש-"המפלגות הערביות יתאחדו". גם בין חברי המפלגה ושותפיה בחד"ש יש התומכים בהשקפה זו. כך, למשל הציע פדרו גולדפרב במאמרו "החזית – לאן?" לרוץ ברשימהמשותפת עם בל"ד ("זו הדרך", 26.3). עמדה זו לא רק שאינה מתבססת על האסטרטגיה המנחה את דרכה של מק"י, אלא אף סותרת אותה במובהק. גם אם תומכי עמדה זו מציגים את המהלך כרשימת אדהוק טקטית לבחירות לכנסת, יש לזכור כי מערכת בחירות היא זירת מאבק משמעותית, המעצבת את פעילותנו ואת הדימוי שלנו בקרב הציבור הרחב. בריתות בלתי אידיאולוגיות מסוג זה, רק יסייעו לשחיקת הייחודיות שבזהותה של מק"י, ויגרמו לטשטוש ההבדלים בעיני הציבור בינינו לבין המפלגות הבורגניות והעדתיות.

חזית המושתתת לא על הסכמות פוליטיות בכלל הנושאים העיקריים, אלא על זהות לאומית אחידה – גם אם של מיעוט לאומי מדוכא, שאחדות המאבק שלו היא חשובה – פירושה המעשי הוא שמק"י מודה כי טעתה, כאשר טענה כל השנים כי הדרך הטובה ביותר לקדם את האינטרסים של המיעוט הלאומי הערביפלסטיני בישראל היא באמצעות שותפות יהודיתערבית, ולא באמצעות בדלנות לאומנית; פירושה המעשי הוא שמק"י מודה כי טעתה, כאשר טענה כי ניתן לקדם מאבקים חברתיים ומעמדיים במקביל לקידום מאבק לשוויון לאומי ואזרחי.

חזית של מאבקים

אני מודה, שאין לי תשובה מגובשת לשאלה מהי החזית שאנחנו צריכים להקים בעת הזו, ואין לי גם "רשימת קניות" של ארגונים וקבוצות שעשויים להיות שותפים בה. אבל כן הייתי רוצה להעלות מחשבות בנוגע למבנה הארגוני הרצוי של החזית הזו. אם תפקידה של החזית איננו להיות מפלגה, אלה להיות ארגון רחב וגמיש, המתאם ומאחד פעילים וארגונים הרוצים לשלב כוחות במאבקים שונים, הרי שעל המבנה הארגוני של החזית לשקף זאת. כיום, חד"ש פועלת כמפלגה לכל דבר ועניין, ובכלל זה בהיבט הארגוני, עם מוסדות מוגדרים היטב ותקנון קשיח. בכך, ההצטרפות לחד"ש הפכה אקט דומה להצטרפות למפלגה פוליטית, ולכן – אינה זמינה למי שמחפש שיתוף פעולה ומסגרת המחברת שונים.

בניגוד למצב הקיים, ניתן לחשוב על מבנה של חזית המאורגן על בסיס זירות של מאבק. לדוגמא, פעילים יצטרפו להתארגנויות מקומיות של החזית על בסיס מאבקים בקרב סטודנטים, מורים או נשים, המאבק לביטול תוכנית פראוור, המאבק נגד שוד אוצרות הטבע בידי הטייקונים, המאבק נגד גל החקיקה האנטידמוקרטי, המאבק למען דיור ציבורי, המאבק להגנה על מערכת הבריאות הציבורית, המאבק נגד הפקעת אדמות, המאבק נגד הכיבוש וההתנחלויות, מאבקי עובדים במקומות עבודה, וכו'.

ארגון החזית על בסיס זה, יאפשר גם למי שאינם חברים בארגונים קיימים להשתלב בה, לא יצור חפיפה כה גדולה עם מוסדות מפלגתיים, ויתמקד בתפקידה המרכזי – ליזום ולתאם מאבקים. מבנה ארגוני מעין זה הוא אידיאלי עבור מי שרגילים להיות פעילי "תנועות מחאה", אבל מסתייגים מפעילות מפלגתית, ובעיקר – יקל על שילוב של פעילות ופעילים מקרב איגודי העובדים.

בשלב זה, אין לדבר על תרשים ארגוני סופי ומוגדר היטב. זאת, כיוון שלא ניתן לתת מענה לשאלות הארגוניות לפני ובמנותק מהיווצרותה של החזית בפועל. לכן, האתגר העיקרי כרגע הוא לתרגם את הנכונות לבניית חזית רחבה ולוחמת לתכנית עבודה מעשית להקמתה, ולהתחיל ליזום התארגנויות ומאבקים אשר יוכלו לגבש אותה בפועל.

 

המאמר פורסם במסגרת המדור "בימת הוועידה"
בגיליון השבוע של "זו הדרך"