בסוף אפריל האחרון יצאנו, עובדי לאומי קארד, למהלך של עיצומים. העיצומים היו נחוצים בגלל סירוב ההנהלה לחלק לעובדים מענק לאחר מכירת ויזה אירופה (שהכניסה לחברה האם, בנק לאומי, יותר מ-350 מיליון ש״ח). בעקבות סכסוך העבודה שהוכרז, וכאמור העיצומים, חולקו לעובדים מענקים בשווי כולל של 26 מיליון ש״ח. עבור רוב העובדים, בעיקר אלה ששכם נמוך, מדובר כמובן בבשורה טובה.

החברה ויזה אירופה נמכרה לחברת ויזה העולמית והועברו מענקי מכירה שמנים לבעלי המניות של החברה. כך לאומי, בנק הפועלים וויזה כאל קיבלו מהמכירה קרוב למיליארד ש״ח (דה מרקר, 21.06.16). אך בעוד שעובדי חברות האשראי ויזה כאל וישראכרט קיבלו מענקים בגין המכירה, הנהלת לאומי קארד סירבה כאמור להעביר לעובדים מענקים בגין המכירה עד שהוכרז סכסוך עבודה.

הצעדים הארגוניים שננקטו זכו בתמיכה רחבה מצד עובדים. במחלקות שהושבתו ההיענות הייתה כמעט מלאה. בלי תמיכה זו לא היינו מצליחים להזיז את ההנהלה מעמדתה. הסכום שהועבר בסופו של דבר הוא 7% מתוך המענק שהועבר ללאומי. הועד דרש תחילה 10% מגובה המענק, כפי שקיבלו עובדי ישראכרט ("דבר ראשון", 30.4). חשוב לחזור ולהדגיש כי ללא התארגנות העובדים לא היינו מקבלים שום חלק ממענק המכירה.

התארגנות העובדים בלאומי קארד, כמו ביתר חברות האשראי, הייתה חלק מגל ההתאגדות של השנים האחרונות שבמהלכו עשרות אלפי עובדות ועובדים הקימו ועדים במקומות בהם מעולם לא היה ועד לפני כן. יחד עם זאת, המקרה  של  לאומי  קארד  מדגים   גם  אתגר  משמעותי   עבור

העבודה המאורגנת. האם הוועדים החדשים פועלים באופן דמוקרטי, מערבים עובדים מהשורה בהחלטות המפתח שמתקבלות, מבטיחים כי כל סיכום מול ההנהלה יובא להצבעה בפני העובדים, או שהם פועלים באופן בירוקרטי ומשכפלים לא מעט בעיות ישנות של העבודה המאורגנת בישראל, הקיימות במיוחד במסגרת ההסתדרות ו״רוח המפקד״ הנושבת מהנהגתה.

לאחר שני ימי עיצומים, שלח לנו הוועד הודעה כללית בוואטסאפ שהתקבל סיכום מול ההנהלה וסכסוך העובדה הסתיים, ללא שום פרטים נוספים. באותו ערב כבר פורסמו בעיתונות דיווחים על הסיכום. לאורך כל הסכסוך הזה לא התקיימו אסיפות עובדים, אנחנו לא עודכנו על הסיכום שהושג ולא בפרטי המו״מ ובלבטים האם להסכים להצעה האחרונה או להמשיך בעיצומים כדי לנסות לשפר אותה.

כתבתי בחשבון הפייסבוק האישי שלי מספר שאלות כמו מדוע את פרטי הסיכומים אנו צריכים לשמוע דרך התקשורת ולא דרך הוועד שלנו? מדוע לא קיבלנו עידכונים על פרטי המו״מ? והאם מדובר בהישג המקסימלי שניתן היה להשיג? ביום שלאחר מכן הגיעה יו״ר הועד, רעות פבלוביץ׳, למחלקה בה אני עובד ומול עובדים נוספים צעקה עליי שאני ״משחיר את הוועד״ ומשקר. לשאלה שלי איזה שקר בדיוק אמרתי, היא השיבה: ״הכל שקרים״. למעשה היא לא טרחה לענות אפילו על אחת מהשאלות הלגיטימיות שהעליתי ומן הסתם לא הצביעה על שום ״שקר״.

בחילופי דברים בפייסבוק כתב לי אחד מחברי הוועד, כי הדרך שבה אני מציע שהוועד יתנהל איננה ״נחלת ההסתדרות״. זו תשובה מצערת שכאילו נכתבה בידי פקיד ולא בידי נציג עובדים. הוא לא טרח להסביר מדוע השיטה הטובה יותר היא זו הממדרת את רוב רובם של העובדים מדיווחים על התנהלות המו״מ והמאבק, ושבה ההחלטות מתקבלות מאחורי דלתות סגורות (גם בפני כמה מחברי הוועד!).

נציגי עובדים נבחרים מחויבים לתת דין וחשבון לעובדים אותם הם מייצגים לא רק כשיש בחירות לוועד, אלא לכל אורך השנה, ובמיוחד כשמדובר בנושאים חשובים כמו סכסוך עבודה. הביקורת שהעליתי, לה שותפים הרבה עובדים, לא חשובה רק כשזה נוגע למאבק על מענק המכירה של ויזה אירופה, אלא גם לגבי המאבקים הבאים.

נאור קפולניק

הכותב הוא עובד לאומי קארד ופעיל בתנועת מאבק סוציאליסטי,

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"