בחרתי להעלות השבוע נושא עליו נכתב בהרחבה בכלי תקשורת ברחבי העולם, אך בתקשורת הישראלית החנפנית הוא אינו זוכה כמעט בדיון ביקורתי.
עיצומים כלכליים ביחסים בין מדינות הם אופן ביטוי של כוח, כלומר של מלחמה באמצעים אחרים. אמנם דונלד טראמפ לא פתח (עדיין) במלחמות חדשות, אולם הוא משתמש בעיצומים כלכליים יותר מכל אחד מקודמיו בבית הלבן.
הוא עושה זאת משום שהוא יכול; משום שלפי החוקה האמריקאית יכולה הרשות המבצעת (הנשיא) להחליט על עיצומים כלכליים ללא אישור הרשות המחוקקת (הקונגרס והסנאט). לוחמה כלכלית היא הרת אסון לא פחות מלוחמה צבאית, ופוגעת בעיקר בשכבות החלשות: היא משתקת את הפעילות הכלכלית, כופה אבטלה ומעודדת עוני, רעב, הגירה ואף תמותה.
טראמפ משית בתגובה לכמעט כל מחלוקת, קלה כחמורה, עונשים כלכליים על מדינות – ידידות ויריבות כאחת. הוא עושה זאת בזחיחות ובלי חשבון. עד כה כבר הטיל טראמפ עיצומים על קנדה, על מקסיקו, על ניקרגואה, על יפן, על רוסיה, על האיחוד האירופי, על סין, על קוריאה הצפונית, על איראן, על סוריה ועל טורקיה. ידו עוד נטויה.
טראמפ מתעלם מההתנגדות הבינלאומית הגואה לסנקציות. בחלק מהמקרים לא ברורה אף תכלית הסנקציות, ועוד פחות ברור מה בדיוק נדרשות מדינות לעשות כדי להיפטר מהן (מלבד שינוי כפוי של משטרן או ציות כנוע למדיניות החוץ של ארה"ב).
עיצומים כלכליים הם נשק רב עצמה שאפשר להפעיל באופן צר או רחב, בדרגות חומרה ונזק משתנות: החל בביטול חד–צדדי של מחויבויות והסכמים כלכליים, דרך היטלים (מיסוי), סנקציות על מוצרי יסוד (מזון ואנרגיה למשל) ועד לסנקציות פיננסיות (חסימת קשרים עם בנקי מסחר והשקעות או מוסדות סליקה); מחרם כלכלי (אמברגו) ועד למצור ימי, יבשתי, אווירי ותקשורתי.
בתקופתנו שוכללה הלוחמה הכלכלית עד כדי כך, שאפשר לפגוע באופן ממוקד באנשים מסוימים בהנהגת מדינה יריבה, או לפגוע בענפי כלכלה או באזורים מסוימים. מדינות יכולות לפגוע בחוליות מפתח בשרשרת הייצור והשיווק של יריבותיהן, ואף להרוס משקים שלמים. בלוחמה כלכלית יכולה לפתוח מדינה חזקה לבדה, או לשתף פעולה עם מדינות נוספות – עליהן היא עשויה לכפות הצטרפות אליה באמצעות איומים בסנקציות שניוניות.
נימוקי טראמפ להטלת עיצומים כלכליים שונים ומשתנים: היטלי מכס על ייבוא של פלדה, אלומיניום, משטחים סולאריים, מכונות כביסה ומכוניות, למשל, נועדו על מנת לייקר את פעולת הייבוא ולהחזיר לארה"ב ייצור שיוצא לארצות אחרות כדי ליצור מקומות עבודה ב"חגורת החלודה" התעשייתית. זו הייתה סיסמת הבחירות שלו ("אמריקה קודמת"), שזכתה בתמיכה בין–מפלגתית. ואולם, אפילו לפי חוקי הכלכלה הקפיטליסטית, יגרמו אותם מכסים חדשים לעלית מחירי המוצרים לצרכן בארה"ב.
כמו כן, ביטול אמריקאי חד–צדדי של הסכמי הסחר עם קנדה ועם מקסיקו (NAFTA), כמו גם ביטול הסכם השותפות הטרנס–פסיפי (TPP), הם הפרה חד–צדדית וכוחנית של הסכמים תוך מטרה להשיג הסכמים נוחים יותר.
מלחמת הסחר עם סין (ר' גיליונות 15 ו-24 של "זו הדרך" בשנה זו) מורכבת יותר, מפני שיש בה היבטים של תחרות פוליטית בין קפיטליזם קורפורטיבי לקפיטליזם ממלכתי. זהו מאבק בין הכלכלות הראשונה והשנייה בגודלן בעולם בעניין השליטה הכלכלית באסיה ובאפריקה (נגד תכנית "חגורה אחת, דרך אחת" הסינית). זהו מאבק על מונופוליזציה של הידע הטכנולוגי לעומת הטמעתו הגלובלית, ועל ההגמוניה של הדולר האמריקני כמטבע העולמי.
הסנקציות שהטיל טראמפ על רוסיה נועדו להיות עונש על מעורבותה של האחרונה באוקראינה, ומטרתן לפגוע בכוחה כמעצמת ייצוא נפט וגז. הסנקציות על אירופה נועדו לשנות את תנאי הסחר בין האיחוד האירופאי לארה"ב, לאלץ את אירופה להגדיל את תקציבה הצבאי ולהדגיש את העובדה כי ארה"ב היא "מנהיגת המערב".
הסנקציות נגד קוריאה הצפונית נועדו לכפות התפרקות גרעינית ושינוי משטר; הסנקציות נגד איראן נועדו לשבור את כוחה של האחרונה כמעצמה אזורית, וגם הן חותרות להביא לשינוי משטרי. לגבי טורקיה, נועדו הסנקציות לגדוע את השאיפות המעצמתיות האוטונומיות של ארדואן ולדרוש את צייתנותו לציוויים האמריקאים.
טראמפ מזלזל בהסכמים רב–צדדיים (מולטי–לטראליים) ובמוסדות בינלאומיים, שבהם שותפה ארה"ב כחברה אחת מני רבות. נוסף לכך, הוא חותר להשתית את מדיניות החוץ האמריקאית על יחסים דו–צדדיים (בי–לטראליים), שבהם יכולה ארה"ב, המעצמה הכלכלית והצבאית המובילה, למקסם את עצמתה ולהכתיב את תנאיה (בנפרד) לכל מדינה אחרת.
ואולם, הבעיות הסביבתיות, הכלכליות, הפוליטיות והרב–תרבותיות שהעולם עומד בפניהן מחייבות חתירה להסכמה ולשיתוף פעולה. מדיניות ה"תפוס כפי יכולתך" שמוביל טראמפ מזכירה את ההתפתחויות שהביאו למשבר הגדול ב-1929.
ישראל של נתניהו, מצדה, תומכת במעשיו של טראמפ, תוך תקווה שזה יאפשר לה להעמיק את מפעל ההתנחלות, וסומכת עליו שיוציא עבורה את הערמונים מהאש האיראנית. בכך, תורם נתניהו לתוהו ובוהו שמשליט טראמפ בעולם.
אבישי ארליך
