מהדו"ח לשנת 2016 שפרסם היום (רביעי) משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים בשטח הפלסטיני הכבוש לקראת יום השנה החמישים לכיבוש עולה כי מדיניות ונהגים הקשורים בכיבוש הם עדיין הגורם המרכזי המעורר צרכים הומניטריים בשטח זה. גורם משמעותי נוסף הוא הפילוג הפלסטיני מבית. "הדוח השנתי של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים מסביר מדוע קיימת תוכנית סיוע בשטח הפלסטיני הכבוש", אמר דיוויד קרדן, ראש משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים. "המשבר בשטח הפלסטיני הכבוש נובע בעיקרו מהיעדר הגנה על אזרחים פלסטינים – מפני אלימות, מפני אובדן קורת גג, מפני הגבלות על גישה לשירותים ולמקורות מחיה ומפני הפרות אחרות של זכויותיהם. משבר זה פוגע באופן בלתי מידתי דווקא בחלשים ובפגיעים מכול, ובמיוחד בילדים וילדות. המגמות עשויות להשתנות משנה אחת לאחרת, אך מה שנשאר קבוע הוא המחסור הנרחב בהגנה ובמיצוי דין בגין הפרות של המשפט הבינלאומי", הדגיש.
בדו"ח החדש מצוין כי בשנת 2016 פחת מספר ההרוגים הפלסטינים ממעשי אלימות הקשורים בסכסוך בשטח הפלסטיני הכבוש ובישראל ב־37% לעומת שנת 2015 (107 לעומת 169); הירידה במספר ההרוגים הישראלים הייתה בשיעור של 48%. מניין הפצועים הפלסטינים (בניגוד להרוגים) ירד בשיעור של 80% לעומת 2015 (3,247 לעומת 15,477), ורוב רובם של הפצועים נפגעו בגדה המערבית, כולל ירושלים המזרחית.
עקירתם של פלסטינים בכפייה מבתיהם נמשכה גם היא. היות שהפסקת האש משנת 2014 החזיקה מעמדה ברובה, ב־2016 לא נעקרו ברצועה אנשים נוספים, אך בסוף השנה עדיין נותרו בה יותר מ־9,000 משפחות עקורות (47,200 בני אדם). בגדה המערבית, מספר הפלסטינים שאיבדו קורת גג בשנת 2016 בשל הריסת בתיהם על ידי הרשויות הישראליות היה גדול יותר מאשר בכל שנה מאז החל משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים לתעד את התופעה, בשנת 2009, והגיע ל־1,601 בני אדם, בהם 759 ילדים. מספר המבנים שנפגעו עמד על 1,094, והם נהרסו ברובם הגדול בנימוק שנבנו בלא היתרי בנייה – היתרים שכמעט בלתי אפשרי להשיגם מהרשויות הישראליות. 29 מהמבנים נהרסו או נאטמו לשם ענישה; מדובר בבתי משפחותיהם של מבצעי פיגועים נגד ישראלים שהפגיעה בהם נומקה בצורך להרתיע מפני פיגועים נוספים בעתיד. עוד אלפי בני אדם בשטח "סי" ובירושלים המזרחית היו בסכנת עקירה מבתיהם או העברה בכפייה, בשל מרכיבי מדיניות ונהגים ישראליים הדוחקים את רגלי התושבים ולוחצים עליהם לעזוב את קהילותיהם.
ההגבלות על תנועת פלסטינים ועל גישתם לשירותים בסיסיים ולסיוע הומניטרי נמשכו גם הן ברחבי השטח הפלסטיני הכבוש, אף שבחלק מהן הוחלו הקלות. אמנם, אחרי מעשי האיבה ב־2014 התירו הרשויות הישראליות לפלסטינים רבים יותר לצאת את גבולות הרצועה, אך במחצית השנייה של 2016 מספרם פחת. מנגד, גדל משמעותית נפח הסחורות שהוצאו מעזה. בידוד הרצועה החריף נוכח סגירתו המתמשכת של מעבר רפיח על ידי מצרים; מעבר זה נפתח ב־2016 ל־44 ימים בלבד, וזהו גידול לעומת 32 ימים ב־2015. ברחבי הגדה המערבית תיעד משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, נכון לדצמבר 2016, 572 מכשולי תנועה, ו־110 מכשולים נוספים תועדו בשטח העיר חברון שבשליטת ישראל. גישת פלסטינים לאדמות בין גדר ההפרדה לקו הירוק המשיכה להתבצע דרך 84 שערים, ש־65 מהם נפתחו רק בעונת מסיק הזיתים.
ב־2016 המשיכה שורה של מכשולים לפגוע ביכולתם של ארגונים הומניטריים להושיט סיוע לנזקקים. ההגבלות הישראליות על כניסת עובדים מקומיים של ארגוני סיוע אל עזה ועל יציאתם ממנה התהדקו ב־2016: 31% מהבקשות להיתרי כניסה ויציאה מהרצועה נענו בסירוב, לעומת 4% בממוצע ב־2015. הפעילות ההומניטרית בעזה נפגעה גם נוכח הגבלות שהטילו רשויות חמאס, וכן בעקבות איסורים שהטילו תורמים על מגעים עם רשויות אלו, בנוסף לסגירתו המתמשכת של מעבר רפיח בגבול מצרים ולפילוג הפלסטיני המתמשך מבית. "כמעט עשור של מצור, פילוג מבית ועימותים חוזרים ונשנים, לצד היעדר כל פעולה שתיתן מענה לצרכים הכרוניים, הותירו את רצועת עזה פגיעה וחלשה במיוחד", הזהיר קרדן.
בגדה המערבית התרבו המקרים שבהם נחסמה תנועתם של עובדי או"ם וארגונים בינלאומיים בהשוואה ל־2015 (211 לעומת 183), אך מניין האירועים מסוג זה עדיין נמוך מהנתונים שתועדו בשנים קודמות. בנוסף, בשנת 2016 הרשויות הישראליות הרסו או תפסו 300 מבנים במימון תורמים שניתנו לנזקקים פלסטינים כסיוע הומניטרי. נתון זה גבוה כמעט פי שלושה לעומת שנת 2015, ועל פי הערכות, שווי הסיוע שנהרס או הוחרם מסתכם ביותר מ–730 אלף דולר. סכנה נשקפת ליותר ממאה מבני סיוע נוספים שקיבלו צווי הריסה, הפסקת עבודות או פינוי, או התראות בעל פה.
