ארגון זכויות אדם בצלם פרסם השבוע דו"ח מיוחד תחת הכותרת "פטוּר בלא כלום כיצד מועלת ישראל בחובתה לשלם פיצויים לפלסטינים בגין נזקים שגרמו להם כוחות הביטחון". מאז פרצה האינתיפאדה השנייה בסוף ספטמבר 2000 ועד סוף פברואר 2017, הרגו כוחות הביטחון 4,868 פלסטינים שלא השתתפו בלחימה. כשליש מהם (1,793) היו מתחת לגיל 18. אלפים נוספים נפצעו, אלפי בתים נהרסו ומאות אלפי דונמים של שטחים חקלאיים הושחתו.
מול מציאות זו, ישראל הבטיחה לעצמה פטור כמעט מוחלט מתשלום פיצויים בגין פגיעות אלה. במקום אפשרות אמתית לפלסטינים שנפגעו מכוחות הביטחון להגיש תביעות נזיקין בבתי המשפט בישראל, הותירה המדינה מראית עין בלבד: הרחבת הפטור הקבוע בחוק במקרים של "פעולה מלחמתית" והפרשנות שהעניקו בתי המשפט למונח זה מחד גיסא – ושורה של הגבלות פרוצדורליות וראייתיות שנקבעו בחוק ובפסיקה מאידך גיסא – הופכות את סיכוייהם של תובעים פלסטינים לקבל פיצוי בגין הפגיעה בהם לכמעט אפסיים.
לדברי בצלם "תשלום פיצויים לקורבנות בגין פגיעה בגופם או ברכושם אינו מעשה חסד שעושה המדינה, אלא חובתה המעוגנת בהוראות המשפט הבינלאומי. היעדר תשלום פיצויים גורר פגיעה קשה בזכויות האדם של תושבי השטחים, משום שהוא פוגע באפשרותם לקבל סעד על פגיעה בזכויות יסוד שלהם: הזכות לחיים, הזכות לשלמות הגוף והזכות לקניין. שלילת הזכות לקבלת פיצוי כמוה כפגיעה בזכות עצמה: המשמעות של זכויות האדם אינה מתמצית בעיגונן בחוק או באמנה בינלאומית כלשהי – בהיעדר סנקציה כלשהי בגין הפרתה, הופכת הזכות לריקה מתוכן ולאחראים להפרתה אין כל אינטרס לשנות את מדיניותם."
מציאות זו מאפשרת לישראל להפעיל את סמכויותיה בגדה המערבית וברצועת עזה, כאשר אין בנמצא שום גורם המחייב אותה לתת דין וחשבון על מעשיה: מערכת אכיפת החוק הצבאית מטייחת את המעשים, בית המשפט העליון מעניק גושפנקה משפטית לפגיעה בזכויות האדם של הפלסטינים והמדינה מבטיחה לעצמה פטור כמעט מוחלט מתשלום פיצויים בגין נזקים שגרמו כוחות הביטחון. בהיעדר מנגנוני הרתעה וביקורת, פתוחה הדרך להפרות קשות של זכויות האדם.
אחת מהטענות שהשמיעה המדינה כדי להצדיק את סירובה לשלם פיצויים לפלסטינים הייתה כי נושא הפיצויים צריך לבוא על פתרונו במסגרת הסדרים בין הצדדים עם תום הסכסוך. ואולם דברים אלה אינם אלא לעג לרש. טענה זו הייתה יכולה אולי להתקבל לו היה זה סכסוך בין שתי מדינות הנלחמות זו בזו. ואולם זוהי שנתו החמישים של הכיבוש. מדינת ישראל עושה כל שביכולתה כדי למנוע את סיומו וכדי לקבוע עובדות בשטח שיימנעו השגה של הסדר כלשהו. האמירה כי על עשרות אלפי הנפגעים להמתין לסיום הכיבוש ולתוצאות "המשא ומתן" בין הצדדים כמוה כהבטחה כי הם לעולם לא יזכו לפיצויים.
גורמים רשמיים מעדיפים שלא לומר את הדברים בצורה מפורשת וישירה. הרי במקום לבחור בדרך החקיקה כדי לפטור עצמה מתשלום פיצויים, יכלה המדינה פשוט להציג דברים כהווייתם ולהכריז כי היא מסרבת לשלם בגין הנזקים שגרמו כוחותיה. באותו אופן יכלה המדינה להכריז מראש כי אין בכוונתה לבצע חקירות פליליות של חשדות לפגיעות בפלסטינים. ואולם, במקום זאת בחרה ישראל להמשיך ולקיים מערכת סרק ענפה ויקרה, תוך יצירת מראית עין של מערכת מתפקדת.
לדברי הדו"ח ניתן לעגן בחוק כמעט כל עוול ולהקים מערכות המייצרות מצג שווא של אכיפת חוק. אלא שכל אלה לא יוכלו להסתיר את הווייתו האמתית של משטר הכיבוש ואת הדרכים שבהן ישראל מתחמקת מנשיאה באחריות למעשיה ונותנת לעצמה הרשאה גורפת, חפה מכל דין וחשבון – פלילי, מנהלי או אזרחי – לפגיעה אלימה בפלסטינים שבשליטתה.
עוד בנושא:
http://www.btselem.org/hebrew/publications/summaries/201703_getting_off_scot_free
