בתחילת אוקטובר קיימה נבחרת ישראל בכדורגל שני משחקים – נגד ספרד ונגד ליכטנשטיין. בכך הסתיים עוד קמפיין, אשר בסופו שוב לא העפילה ישראל למונדיאל, שייערך בשנה הבאה ברוסיה. בשני המשחקים הללו זומנו לסגל רק שני שחקנים ערבים: מרואן כַּבְּהָא (26, יליד עין אל–סהלה), המשחק במאריבור הסלובנית, וטאלב טַוואטְחה (25, ג'סר אל–זרקא), המשחק בפרנקפורט, בבונדסליגה.
כבהא, דאבור, כליבאת וטוואטחה במדי הנבחרת הצעירה. בנבחרת הבוגרת רובם לא זכו להזדמנות (צילום: ויקימדיה)
כבּהא משחק כבר שלוש שנים במדי מאריבור הסלובנית. השנה משתתפת קבוצתו בליגת האלופות של אירופה. מתי זכה להופיע במדי נבחרת ישראל? רק לאחר שקבוצתו הסלובנית הדיחה את אלופת ישראל, הפועל באר–שבע, והעפילה על חשבונה למפעל הנחשק.
טוואטחה אמנם זומן לסגל, אך בשני המשחקים לא שיחק אפילו דקה אחת. המגן המוכשר הזה גדל ושיחק במכבי חיפה ועזב אותה במפח נפש. אלפי אוהדים של הקבוצה, זו הנתפשת כ"בית חם ליהודים ולערבים", התנכלו לו וקראו לעברו קריאות גזעניות. מדי פעם אף הוברח מיציאות צדדיות של המגרש, כדי להגן עליו. אבל הופעתו בליגה הגרמנית, הרביעית בטיבה בעולם – אינה טובה מספיק כדי שיוזמן לשחק בנבחרת ישראל. כיצד מתאפשר הדבר?
ראוי להביט בכוכבים הערבים שכלל לא זומנו לנבחרת: ממוֹאָנֶס דָאבּוּר (25, מנצרת), מלך השערים בליגה האוסטרית (איכותית הרבה יותר מהליגה הישראלית; כבש תשעה שערים ב-11 הופעות), התעלם מאמן הנבחרת, אלישע לוי. דּיָא סַבַּע ממכבי נתניה (24, יליד מג'ד אל–כרום), הגיע לשיא בן 62 שנה וכבש תשעה שערים בששת המחזורים הראשונים. גם הוא אינו טוב דיו עבור מאמן הנבחרת. במסיבת עיתונאים לקראת המשחקים נגד ספרד וליכטנשטיין, התייחס לוי לאי–זימונו של סבע וטען כי "אינו מתאים לנבחרת".
מַהרָן רָאדִי (35, יליד סולם), זכה באליפות ישראל עונה אחר עונה כבר חמש שנים: שלוש פעמים כשחקן מכבי ת"א, ועוד פעמיים כשחקן הפועל באר–שבע. בפעם האחרונה הופיע ראדי בהרכב הנבחרת לפני ארבע שנים. אפשר להמשיך במניין השחקנים הערבים שכיכבו בארץ ובעולם ולא זומנו, אך אעצור כאן.
בדומה לאי–זימונו של סבע, ש"אינו מתאים לנבחרת", נימק לוי גם את אי–הזימון של דאבור כך: "הוא לא מחויב" (3.10). שימו לב: שחקנים לא–יהודים, שגם הצליחו בנבחרת, מואשמים בכך שהם מצטיינים במועדוניהם האירופיים ואילו בנבחרת "לא אכפת להם". למשל, בִּיבְּרָס נָאתְכוֹ הצ'רקסי (29, כפר כמא) המככב בליגה הרוסית כבר שנים, או בִּירָם כִּיָאל (29, ג'דיידה), שכיכב בליגה הסקוטית, אך לא היה די טוב בנבחרת ישראל. כך מדברים על השחקנים הלא יהודים המצליחים באירופה.
ובכן, שחקנים, בני כל הדתות והלאומים, מתייחסים לנבחרת ישראל כאל נטל בקריירה שלהם, והסצנה שבה השליך ערן זהבי את סרט הקפטן שלו בסיום משחק ההפסד הביתי המשפיל נגד מקדוניה – זכורה לכל. ואף על פי כן, רק את את השחקנים הלא–יהודים מאשימים ב"אי מחויבות", או במלים אחרות באי–נאמנות. יהודי סתם "אינו משקיע". ערבי – לא נאמן.
מדוע חשוב להזכיר את החרפה הזאת? משום שהכדורגל ממשיך להיתפש כעין מובלעת שוויונית. ואולם, גם כאן, בשדה הכדורגל העילי של ישראל, רחוקה מאוד החברה הישראלית משוויון. מבעד למסכת ה"דו–קיום", ואולי דווקא בגללה, סובל השחקן הערבי מקשיים רבים. הוא נאלץ לשחק הרחק מביתו במועדוני נוער יהודים ולאחר מכן במועדוני בוגרים יהודים, בצד שחקנים, אשר רובם אינם דוברים את שפת אמו. בכל הקשור לתשתיות, כלומר מגרשי חובבים ומקצוענים, מתחמי אימונים וכן הלאה, מופלים לרעה היישובים הערביים. בתקשורת הספורט כמעט שאין ייצוג לכתבים ערבים, וסיקור של הכדורגל הערבי לרוב יהיה בהקשרים "שליליים" (אוהדים ערבים שביזו את ההמנון או שהניפו דגלי פלסטין, מקרי אלימות בין אוהדים וכו'). כך שהכוכב הערבי מישראל, כאן או באירופה, נדרש באמת למאמצים עילאיים כדי להצליח.
אם לחזור לנבחרת ישראל, כך כתב עליה העיתונאי יואב בורוביץ' (3.10) בעמוד הפייסבוק שלו: "נבחרת, שכושלת במשך שנים ומשחקת רע במיוחד בשנה–שנתיים האחרונות, לא מוצאת לנכון לזמן שחקנים מעולים [ערבים] שמרביתם משחקים בקבוצות איכותיות וגם נמצאים בכושר מצוין".
נכון, כי הייצוג היחסי של כדורגלנים ערבים בשתי הליגות הבכירות של ישראל גבוה במידה רבה מייצוגם בעמדות מפתח בתחומים אחרים בחברה הישראלית (למשל אקדמיה, תיאטרון או שירות המדינה), וגם ביחס לענפי ספורט אחרים ואף על פי כן, השוויון בנבחרת הכדורגל נותר בגדר דימוי רחוק. בכל פעם שננסה לבדוק אותו, ניוותר בעיקר עם עוד שאלות. ואשר לאנשי המקצוע המתפארים מדי פעם במקומם של האזרחים הערבים בכדורגל הישראלי, גם להם יש כברת דרך ארוכה לעשות.
יוסף לאור
