גל שביתות וזעם עובדים כפי שאנחנו רואים בארצות–הברית מאז פגע בה וירוס הקורונה היו תופעה נדירה בעשורים האחרונים. הפחד מהווירוס מעצים את העובדים האמריקאיים. עובדי מקדונלדס יצאו ממקומות עבודתם בלוס אנג׳לס, בסן חוזה ובאוקלנד כדי להפגין נגד המחסור באמצעי מיגון אישיים, ואילו מאות עובדי חוות במדינת וושינגטון שבתו כדי לדרוש תנאים בטוחים יותר ו-2 דולר יותר לשעה כתוספת סיכון. בניו יורק, בוושינגטון ובמינוסטה, שבתו עובדים של אמזון בדרישה שהחברה תעשה יותר כדי להגן עליהם מפני וירוס הקורונה. עובדים של חברת הייעוץ אינסטקארט בערים רבות שבתו כדי לדרוש תוספת של 5 דולר לכל הזמנה ואמצעי מיגון כמו מסכות וחומר חיטוי. בשבוע שעבר שבתו רבבות עובדים ברחבי ארה"ב כדי להביע תמיכה בתנועה ״חיי שחורים חשובים״ (Black Lives Matter), ודרשו צדק כלכלי ואפס אפליה. מורים בטקסס ובמדינות אחרות מאיימים לשבות אם יחויבו להתייצב בבתי ספר לא–בטוחים. 

בחזרה לשנות ה-30

כמה היסטוריונים של תנועות העובדים טוענים שמיליטנטיות חדשה זו מזכירה את שנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר גל עצום של שביתות הוביל לעיגון היסטורי של זכויות עובדים בחקיקה, ולאחד משיאי ההתאגדות הגדולים ביותר בהיסטוריה של ארצות–הברית. עובדים רבים מקווים – ומעסיקים רבים מפחדים – שהמיליטנטיות שעוררה המגיפה יביא בעקבותיו עלייה דומה בהתאגדות עובדים. 

הפגנת עובדי מקדונלדס באוקלנד (צילום: פיפלס וורלד)

התמיכה באיגודי עובדים מטפסת בארה"ב. 64 אחוזים מהאמריקאים תומכים באיגודים – שיעור התמיכה הגבוה ביותר בחמישים השנים האחרונות. מחקר של האוניברסיטה MIT מצא כי 50 אחוזים מהעובדים שאינם מאוגדים ושאינם מנהלים מעוניינים להיות חברי איגוד. מגמה זו היא תוצאה, בין היתר, של המאמץ שהשקיעו איגודים רבים כדי לגייס תמיכה ציבורית. לדוגמא, כשמורים בלוס אנג׳לס שבתו ודרשו העלאה בשכר, הם דרשו גם כיתות קטנות יותר והוספת אחיות, ספרנים, ויועצות לבתי הספר. 

עוד סימן מבטיח הוא התמיכה הדורית המשתנה באיגודי עובדים. אמריקאים בגיל 18 עד 34 הם קבוצת הגיל הכי נלהבת מהתאגדות. חבריה התבגרו בתקופה של חוסר שוויון עצום בהכנסות, ורבים מהם שואבים השראה מהסנאטור ברני סנדרס. רבים מהאמריקאים הצעירים נוהרים לאיגודים, לרבות סטודנטים בתארים מתקדמים, עובדים בתעשיית הקנביס, עיתונאים דיגיטליים, עובדי מוזיאונים ועובדי עמותות. 

התארגנות: המכשולים שבדרך

למרות זאת, התאגדות נותרה משימה קשה באופן יוצא דופן לגבי מרבית העובדים. המכשול העיקרי הוא – התנגדות עיקשת מצד המעסיקים. מחקר מצא כי בממוצע, אחד מחמישה עובדים שמובילים מהלך התאגדות – מפוטר. 

בתחילת יולי, פיטרה "אוגי׳ס קופי", רשת בת חמישה סניפים בקליירומונט, ברדלנדס ובריברסייד שבקליפורניה, את כל 54 הבריסטות שלה, וזאת שבוע אחרי שהעובדים הכריזו על התאגדות. כשעובדים של רשת הסופרמרקטים טריידר ג׳וס החלו להתלונן על היעדר בטיחות בעבודה בגלל וירוס הקורונה, שיגר מנכ״ל החברה לכל העובדים מכתב נגד התאגדות. מחקר לגבי טקטיקות של חברות נגד התאגדות, מצא כי 57% מהחברות איימו להפסיק את פעילותן אם העובדים יצביעו בעד התאגדות, ו-34% פיטרו את תומכי האיגודים. 

התנגדות המעסיקים היא סיבה עיקרית לכך שרק 10.3% מהעובדים האמריקאים מאוגדים, לרבות 6.2% בלבד מעובדי המגזר הפרטי. אבל ישנם גורמים נוספים, כמו ירידת חלקם של פועלי התעשייה בכלל העובדים ופרשיות שחיתות באיגודים. כמה חוקים ותקדימים שיפוטיים מקשים גם הם על התאגדות. 

בשל מאמץ התאגידים לעצור את הגל הגואה של זעם העובדים, יקשה על האיגודים לארגן מיליונים נוספים של עובדים. שינויים משמעותיים בחוקי העבודה יכולים לסייע להתאגדות. המצע של ג׳ו ביידן כולל הצעות מרחיקות לכת לעידוד התאגדות, בהן: הכרה באיגודים שרוב יציג בקרב העובדים תומך בהם והכרה בזכות כל העובדים בסקטור הציבורי להתאגד. כצפוי, הרפובליקאים בסנאט ינסו לטרפד הצעות אלה.

לאמץ את הדגם הגרמני

בגלל שהאיגודים בארצות הברית כה חלשים, רבים סבורים כי כדאי לשאול כמה רעיונות מאירופה כדי לתת לעובדים כוח רב יותר. בגרמניה, למשל, בוחרים עובדי צווארון כחול ולבן נציגים ל״מועצות ייצור״, אשר נפגשות עם ההנהלה כדי לדון בעניינים כמו לוחות זמנים בעבודה, בריאות ובטיחות. בדנמרק, בגרמניה ובכמה מדינות נוספות, מאפשר החוק לעובדים לבחור נציגים לדירקטוריונים של התאגידים – לעיתים אפילו שליש מהמושבים בדירקטוריון. 

בהינתן ששיעור כה נמוך של עובדי המגזר הפרטי מאוגדים, דורשים פעילי זכויות עובדים שהממשלה תאפשר משא ומתן סקטוריאלי, בו יהיו כל העובדים בתעשייה נתונה, כמו מזון מהיר או בתי אבות, רשאים לשאת ולתת כקבוצה (בכל מדינה או בארצות הברית כולה) על שכר ותנאי עבודה. הקונגרס יצטרך לאשר חוק כזה. רעיון נוסף לחיזוק כוח העובדים הוא שמדינות ייסדו מועצות שכר – מועצות ממונות בידי המושל שיחליטו, לדוגמא, מה צריך להיות שכר המינימום של העובדים בענף מסוים במדינה. מועצות כאלה יוכלו לגבש מדדים שונים לשכר מינימום בתעשיות ספציפיות. בניו יורק, למשל, המליצה מועצת השכר על שכר מינימום של 15 דולר לשעה לעובדים בתעשיית המזון המהיר (מעל שכר המינימום במדינה שהוא 12.5 דולר).

המגיפה הגבירה את הייאוש בקרב עובדים חיוניים רבים, והדגישה את האכזריות של המעסיקים רבי הכוח ואת חוסר העניין שלהם בתקני בטיחות ורווחה. דווקא משום כך עלינו לסכם שנה הרת אסון זו כרגע מכונן, בו זכו האיגודים מחדש בתמיכה עממית. הרגע הזה הוא קריטי לבניית כלכלה שוויונית יותר וחברה צודקת יותר. 

סטיבן גרינהאוס

פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך". המאמר התפרסם

במקור במגזין "פורטסייד" ותורגם על ידי עדן לומרמן