מלחמת יוני 1967 ויובל השנים שחלפו מאז היו וממשיכים להיות קו פרשת מים פוליטי ורעיוני בחברה הישראלית. מול פשעי הכיבוש והמלחמות התכופות, הגובים מחיר אנושי וחברתי כבד, ממשיכים שוחרי השלום והדמוקרטיה במערכה לסיום הכיבוש ולמען הפיכת קווי ה-4 ביוני 1967 לגבול של שלום בין שתי מדינות עצמאיות – ישראל ופלסטין, ולמען שתי בירות בירושלים.
לפני 50 שנה, הייתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) המפלגה היחידה שהתנגדה למלחמה מהרגע בו פרצה ותבעה להפסיקה ולהחזיר את צה"ל מיד לקווי שביתת הנשק. המלחמה עצמה, כמו גם כל המלחמות שנוהלו אחריה, לא הובאה לאישור הכנסת, אך ב-5 ביוני 1967 עצמו דנה הכנסת בהצעות חוק ממשלתיות בדבר הטלת מסים למימון המלחמה. חברי סיעת מק"י היו היחידים שנאמו והצביעו נגד המסים והמלחמה, בעוד שיתר המפלגות תמכו כולן במלחמה ובממשלת "הליכוד הלאומי" בראשות לוי אשכול (המערך) שחוזקה לקראת המלחמה במנחם בגין (גח"ל).
בהתייצבה בהחלטיות מול אופוריית הניצחון הצבאי, הייתה מק"י המפלגה הראשונה שחשפה את פשעי המלחמה; השתמשה במושגים "כיבוש", "שטחים כבושים" ו"גירוש תושבים"; והתריעה שהמלחמה תמיט אסון על ישראל ותחזק את השוביניזם והריאקציה. הממשלה מצידה ניסתה להשתיק את ההתנגדות העקבית לכיבוש באמצעות גל מעצרים מינהליים של עשרות מנהיגים של מק"י ושל הנוער הקומוניסטי וליבוי הסתה אנטי–קומוניסטית. המעצרים וההסתה ביטאו באופן מוחשי את הסכנה לזכויות האזרח בישראל ולסדרי שלטון דמוקרטיים הטמונה בכיבוש.
המלחמה והכיבוש ביוני 1967 חשפו שוב את עומק הפער הרעיוני–פוליטי בין מק"י לבין המפלגות הציוניות לגווניהן השונים, לרבות הח"כים הערבים, לווייני המערך, שכיהנו אז בכנסת. בגילוי הדעת שפרסמה ביום פרוץ המלחמה, נוסף לתביעה להפסיק את המלחמה ולהסיג את צה"ל מהשטחים שנכבשו במהלכה הדגישה הלשכה הפוליטית של מק"י כי "את כל השאלות השנויות במחלוקת יש לפתור אם ורק בדרכי שלום, על בסיס הכרה הדדית בזכויות עם ישראל והעם הערבי הפלסטיני".
עמדה זו המשיכה את הקו הייחודי של הקומוניסטים, שהיו הכוח הפוליטי היחיד שבמשך 20 השנים שחלפו בין החלטה 181 של עצרת האו"ם (החלטת החלוקה) לבין מלחמת יוני 1967 תבעו בעקביות פתרון מדיני שיכלול הכרה בזכויותיו הלאומיות של העם הפלסטיני, לרבות זכותו להגדרה עצמית, ופתרון בעיית הפליטים הערבים לפי החלטות האו"ם. עקביות זו נבעה מעמדתה האינטרנציונליסטית של מק"י בשאלה הלאומית בכלל, ובשאלה הפלסטינית בפרט, ונותרה תשתיתה להתנגדות למלחמות הרבות שניסו לחסל את זכויות העם הפלסטיני ולתמיכתה בהסדר שלום צודק ויציב.
ב-50 השנים שחלפו מאז יוני 1967, ליוותה מק"י את ההכרה העקרונית בזכויות העמים בניסוח יצירתי של פתרונות המתחשבים בתנאים המקומיים והעולמיים ובהחלטות של מוסדות האו"ם. ניסוחים של מק"י – נסיגה מכל השטחים שנכבשו ביוני 1967 ופירוק ההתנחלויות, מדינה פלסטינית בצד ישראל, ירושלים המזרחית בירת פלסטין וירושלים המערבית בירת ישראל, הכרה באש"ף כנציג העם הפלסטיני, משא ומתן לשלום עמו, פתרון צודק לשאלת הפליטים הפלסטינים בהתאם להחלטות האו"ם, נסיגה ישראלית מרמת הגולן הסורית ומחוות שאבעה הלבנוניות – רכשו בהדרגה תמיכה מצד חוגים ומפלגות בישראל ובאים לידי ביטוי בעמדות של מרבית מדינות העולם ובהחלטות האו"ם.
מאבקו של העם הפלסטיני נגד הכיבוש ולהקמת מדינתו העצמאית בקווי ה-4 ביוני 1967 זוכה בתמיכה בינלאומית רחבה. אולם בפועל נמשכים הכיבוש, ההתנחלויות, הנישול, הריסת הבתים, הדיכוי האלים והרצחני, מעצרים ומאסרים ושלילת זכויות אזרח בסיסיות. ברורה לחוגים לא מעטים בישראל גם תרומת הכיבוש הנמשך למלחמות החוזרות, להעמקת הקיטוב החברתי בישראל, לכרסום השיטתי בחירויות האזרח ובמשטר הדמוקרטי, להחרפת גילויי הגזענות והפאשיזם, ולהישארות הליכוד ושותפיו בימין בשלטון.
המצביעים היום על הימשכות הכיבוש על כל תופעות הלוואי הקשות שלו כבר יובל שנים כהוכחה לאי–הפיכותו טועים כפי שטעו אלה שאחרי הנכבה סברו שזה סופם של העם הפלסטיני ושל הנהגתו, וכפי שמוליכים שולל אלה המתכננים באמצעות עוד מלחמה אכזרית לחסל סופית את זכויותיו הלאומיות. איננו מתעלמים מהתנאים המקומיים, האזוריים והבינלאומיים הקשים השוררים היום, והמקשים על סיום הכיבוש וכינון שלום צודק ויציב. אך ויתור על המטרות הפוליטיות היסודיות האלה משמעותו השלמה עם סבבי מלחמה נוספים ועם שפיכות הדמים וויתור מודע על הסיכוי לחלופה פוליטית, המבוססת על כיבוד הזכות גם של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולעצמאות לאומית. פתרון של שתי מדינות, ישראל ופלסטין, היה ונותר ריאליזם מדיני, שכן הוא היחיד המכבד את זכויות שני העמים ולכן יכול להיות בסיס למערכה של הכוחות הדמוקרטיים בקרב כל אחד משני העמים ולשיתוף פעולה ביניהם. אלה המפנים לו עורף משום שטרם יושם – נוטשים את המערכה ומחזקים בפועל את הכיבוש ואת ממשלת הכיבוש.
סיום הכיבוש וכינון שלום צודק ויציב אינם מרשם לפתרון כל הבעיות שעל סדר יומה של החברה הישראלית. אך השגת יעדים אלה תסלק מחסום ממשי הניצב בפני כלל המאבקים למען חברה דמוקרטית, שוויונית, המכבדת זכויות אדם ולמען צדק חברתי: דבקות המערך/העבודה בהמשך הכיבוש ובהתנחלויות העלתה את הליכוד לשלטון; מלחמת עזה 2012 דחקה לקרן זווית את תנועת המחאה הגדולה של 2011, ואלה רק שתי דוגמאות.
בהדגישה את גורליות המערכה לסיום השלטון הישראלי בשטחים שנכבשו ביוני 1967 ולכינון פלסטין בצד ישראל, תורמת מק"י כמיטב יכולתה לכל המאבקים החשובים האחרים – המעמדיים, החברתיים, הדמוקרטיים, המגדריים, הסביבתיים, התרבותיים והחינוכיים, למאבק לשוויון מלא של האוכלוסייה הערבית בישראל. מק"י נרתמת לכל אחד מהמאבקים מתוך גישתה המעמדית והאינטרנציונליסטית היהודית–ערבית ומתוך נכונות לבנות סביבו שותפויות פוליטיות קצרות טווח וארוכות טווח גם עם בעלי גישות רעיוניות אחרות.
כמפלגה מרקסיסטית–לנינית עוסקת מק"י בתהליכים ולא בתאריכים, בתיאוריות המגובות בעובדות והמשקפות תהליכים אובייקטיביים ולא בהשערות ובמשאלות לב. הודות להשקפת עולמה, גיבשה ומגבשת מק"י פתרונות פוליטיים העומדים במבחן הזמן.
ב-5 ביוני 1967 תבעה מק"י פינוי מידי של הצבא הישראלי מהשטחים שנכבשו. עשור מאוחר יותר, בוועידתה ה-18, גיבשה המפלגה תכנית שלום מפורטת, שעקרונותיה הם: קווי ה-4 ביוני 1967 יהיו גבולות השלום; ישראל תוציא את כל כוחותיה מכל השטחים הערביים שכבשה במלחמת יוני 1967; כיבוד זכותו של העם הערבי הפלסטיני להגדרה עצמית בצד מדינת ישראל; הכרה בירושלים המזרחית כבירת פלסטין; פתרון צודק לשאלת הפליטים הפלסטינים בהתאם להחלטות האו"ם, המכירות בזכותם לבחור בין שיבה למולדתם לבין קבלת פיצויים; כיבוד זכות כל המדינות והעמים לקיום ריבוני ולהתפתחות בתנאי שלום וביטחון.
בכוחה של תכנית שלום זו לשמש גם היום, במלאות 50 שנה לכיבוש, מצע פוליטי של תנועת שלום יהודית–ערבית רחבה. הקמתה של תנועה כזו ממשיכה להיות יעד מרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית בעת הזאת.
