ג'ורג' חבש בביוגרפיה מאת אלי גליה: מנהיג לאומי שסירב להכיר במציאות המשתנה

הקולנוען ערן טורבינר העניק לי לאחרונה את ספרו של אלי גליה "ג'ורג' חבש: ביוגרפיה פוליטית". קריאת הספר עוררה בי רגשות מעורבים.

2018-11-27_200905

ג'ורג' חבש (צילום ארכיון: אל אתיחאד)

דמותו של חבש כמנהיג כריזמטי, שהקדיש את חייו למען המאבק "לשחרור פלסטין", אכן ראויה לכל הערכה. קשה, כמו כן, שלא להעריך את תפישתו הפוליטית החילונית ואת יכולתו לשנות את עמדותיו לאחר "הנכסה" במלחמת 1967 ולאמץ את האידיאולוגיה המרקסיסטית.

אף על פי כן, הרושם הכללי הנוצר מהקריאה הוא שחבש, ביודעין ושלא ביודעין, הלך בדרך חתחתים רצופה טעויות וכישלונות. דרך זו, בסופו של דבר, הובילה את תנועתו למבוי הסתום בו היא מצויה היום.

גליה מתאר את כיבוש לוד וגירוש בני משפחתו של חבש כחוויה המעצבת של חייו. כך, כסטודנט צעיר לרפואה באוניברסיטה האמריקאית חיפש הוא דרך "לנקום באויב הציוני" והתחיל שם את פעילותו הפוליטית.

אלא שחבש הושפע אז מתורתו הלאומנית הערבית הפרוטופשיסטית של קונסטנטין זריק, ובהשראתה הקים יחד עם חבריו הסטודנטים את הארגון "כתאיב אלפדא אלערבי" (גדודי ההקרבה הערבית). היעד הראשון של הארגון, ב-5 באוגוסט 1949, היה השלכת שלושה רימוני יד אל בית הכנסת היהודי בדמשק.

יעד זה מלמד יותר מכל על תחושת הנקם המניעה אז את חבש וחבריו, שכונו "גיבורי השיבה" (אבטאל אלעודה). אגב כך, אנו למדים על היעדרה של חשיבה רפלקטיבית; היעדר ביקורת עצמית המכוונת כלפי ההנהגה הדתית הקנאית של התנועה הלאומית הפלסטינית שנשאה גם באחריות לנכבה; איהכרה במציאות החדשה שנוצרה לאחר הקמתה של מדינת ישראל, כמו גם חסרונה של נכונות אמתית להתמודד עמה.

במקום זאת, הקימו חבש וחבריו – לאור תורתו של זריק – את תנועת "קאומיון אלערב" שמטרתה, לא פחות ולא יותר, הייתה "לאיים ולהפחיד את האליטה השלטת במדינות ערב ובשלב מאוחר יותר להיערך לחיסולה". בגילוי דעת לקראת הבחירות בירדן ב-1956 כתב: "אנו בירדן איננו אומה ואיננו לאום נבדלים. אומתנו היא האומה הערבית […] החלק המלאכותי המתקרא ירדן אינו מסוגל לעמוד […] בהיותו מנותק מהאומה המאוחדת". לאחר 1967 והאכזבה מהנאצריזם ומ"האחדות הערבית", הקימו חבש וחבריו את "החזית העממית לשחרור פלסטין". החזית אימצה את המרקסיזםלניניזם כדרך חדשה "לשחרור פלסטין".

לא עוד המשטרים הערביים – ההמונים הערבים בהנהגתה של המפלגה המהפכנית הם אלה שישחררו את פלסטין. לתפישת השחרור הלאומי מ"הכיבוש הציוני" נוספה אז תפישת השחרור החברתי של ההמונים הערבים משלטונו של "המעמד הריאקציוני והקפיטליסטי המקומי".

אף על פי כן, בדברי ההספד של חבש לזכרו של נאצר הוא מציין כי "חשנו שאנו משוחחים עם אדם הקשור לגלגלי ההיסטוריה הערבית". פירושו של דבר, שהמרקסיזםלניניזם נתפש בידי חבש כמעין היפוך של היחס האינסטרומנטאלי של לנין ללאומיות, קרי כשלב בדרך לקומוניזם ולקץ ההיסטוריה. אצל חבש, לעומת לנין, "ההמונים הערבים" הם הנושא של המאבק לשחרור פלסטין ולאחדות ערבית כתכלית לשמה.

ולפיכך, השקפתו המרקסיסטית אינה חלה גם על ההיסטוריה הציונית והחברה הישראלית, אותן תפש באופן הלאומני הערבי הישן, "ככלי שהאימפריאליזם המערבי נתן בידי העם היהודי להגשים את מאווייו, וכראש גשר המהווה סכנה היסטורית כלפי האומה הערבית".

בסיכום, מדובר בספר ראוי, המציג את חבש כפי שהוא היה: מנהיג לאומי ואידיאולוג קנאי שסרב להכיר במציאות המשתנה ונשאר נאמן לעקרונותיו עד סוף ימיו.

אודי אדיב

אלי גליה,"ג'ורג' חבש: ביוגרפיה פוליטית", רסלינג, 2018

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב