יש מן הפרדוקס בעובדה, כי דווקא מפלגת הדגל של הציונות הדתית היא היחידה בין המפלגות המתמודדות בבחירות הנוכחיות לכנסת שבראשה עומדת אישה חילונית, לפחות לפי ההגדרה המקובלת בישראל.
מסורת מרכזית בהלכה קובעת כי אין להתיר לנשים לשאת במשרות ציבוריות. כך לפי הרמב"ם: "אין מעמידין אשה במלכות, שנאמר 'עליך מלך' – ולא מלכה; וכן כל משימות שבישראל – אין ממנים בהם אלא איש" (הלכות מלכים, א, ה). אולם בבג"ץ שקדיאל (בג"ץ 153/87 לאה שקדיאל נ' השר לענייני דתות) קבע השופט (הדתי) מנחם אלון, המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון, כי אין מניעה הלכתית למינוי אישה למשרה ציבורית, אם הציבור בחר אותה אישה למשרה האמורה.
בקביעתו זו הסתמך השופט אלון על מספר רב של חכמי הלכה, ובראשם הרב הספרדי הראשי בשנים 1953-1939, הרב עוזיאל. יחד עם זאת, מעולם לא עמדה אישה בראש מפלגה דתית בישראל. למדקדקים נזכיר כי שקד לא נבחרה לתפקידה זה ציבורית, אלא התמנתה, על סמך סקרי דעת קהל, לאחר כישלון גמור של מפלגתה (הימין החדש) בבחירות אפריל.
האם הצבתה של איילת שקד בראש רשימת ימינה מעידה כי תהליך הדתת החברה היהודית בישראל נחלש, או שמעולם לא התרחש? האם יש לראות בכך כישלון של הציונות הדתית "להתנחל בלבבות", כפי שטען תומר פרסיקו ("הארץ", 1.8)? על מנת לענות לשאלות אלה יש לבחון מהו בעצם תהליך ההדתה ומה מעמדה של הציונות הדתית בתרבות הפוליטית.
הדתה אין משמעותה אך ורק נוכחות גבוהה יותר של אישים ונושאים דתיים במערכות החברתיות השונות – בצבא, בחינוך, בתקשורת, באמנות, וריבוי של שומרי מסורת, בסגנון זה או אחר, באוכלוסייה. כל אלה אכן מתרחשים, אולם מהותה האמתית של הדתה היא כינונה של הגמוניה תרבותית של הציונות הדתית בחברה הישראלית.
הגמוניה תרבותית פירושה היכולת להגדיר את גבולות השיח הציבורי, כלומר את המובן מאליו שלגביו אין צורך וגם לא ניתן לשאול שאלות. לפי אנטוניו גראמשי, המנהיג והוגה הדעות הקומוניסטי האיטלקי שפיתח את תפישת ההגמוניה התרבותית, קבוצה חברתית השואפת להגמוניה תרבותית חייבת לגבש סביבה קואליציה, אותה כינה "בלוק היסטורי".
על מנת לגבש קואליציה זו, חייבת הקבוצה הדומיננטית להתפשר במידה מסוימת עם העמדות והאינטרסים של החברות האחרות בקואליציה. אך הפשרה לעולם לא תכלול ויתור על עמדות הליבה המהותיות שלה.
בציונות הדתית קיים כמובן מנעד של עמדות דתיות ולאומיות. אולם כפי שהוכיחו תוצאות הבחירות האחרונות, הזרם המשמעותי בה מבחינה פוליטית הוא הזרם המשיחי–אקטיביסטי שייסדו הרב צבי יהודה קוק וחסידיו בגוש אמונים. עמדת הליבה המהותית של זרם זה, שמייצגים עתה בממשלה השרים רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ', היא המשך השליטה הישראלית בגדה המערבית.
לשם כך מוכנים רבים בציונות הדתית, לא כולם, להתפשר בסוגיות משניות, כמו הדרת נשים, עבודה בשבת או רדיפת להט"בים. נכונות זו איננה מעידה על היחלשות תהליך ההדתה, אלא להיפך – על ביטחונה העצמי של הציונות הדתית. היא קרובה מספיק להשגת מטרתה המוצהרת – לעבור מהמושב האחורי אל מושב הנהג של החברה הישראלית. כך, במילותיה של שקד עצמה: היא חותרת "לסובב את ספינת המדינה סיבוב פרסה", מהכיוון ה"מפא"יניקי", בו המשיכה לטענתה ישראל "לשייט למרות שנות שלטונו הארוכות של הליכוד", לכיוון ימני אמיתי – קיבוע שליטתה של ישראל בפלסטינים ומדיניות כלכלית ניאו–ליברלית קיצונית.
השיח הציבורי בישראל משקף כבר כמה שנים את ההגמוניה המתגבשת של הציונות הדתית. המושג "כיבוש" נעלם מהשיח הפוליטי, והקו הירוק נמחק מתודעתם של מרבית היהודים בישראל. דיבור על פתרון שתי המדינות הפך נחלת העבר, ו"עסקת המאה" הדמיונית של טראמפ היא שביב התקווה האחרון בו נתלים ליברלים למיניהם.
במישור התרבות הפופולרית, אין כמעט זמר או זמרת בישראל שאינם מעידים על יחסם החם לדת היהודית. הגדיל לעשות עומר אדם, הזמר הפופולרי בישראל, שטען כי הנחת תפילין היא הביטוי המובהק ביותר לישראליות (יהודית וגברית, כמובן). המצע קצר מלהביא עוד דוגמאות.
השאלה המעניינת, אם כן, איננה מדוע הסכימה הציונות הדתית להעמיד בראשה אישה חילונית, אלא מדוע הסכימה שקד, הרואה עצמה חילונית, לעמוד בראש מפלגה חרד"לית בייסודה (בדרכה, כך נטען, לראשות הליכוד והממשלה) ואף לשתף פעולה עם הכהניסט איתמר בן–גביר ודומיו.
יש להודות: שקד היא אישה מרשימה ופוליטיקאית אפקטיבית לכל הדעות. הפילוסופיה הפוליטית שלה היא אנטי–ליברלית מבחינה מדינית וליברטריאנית מבחינה כלכלית. נקודת ההשקה שלה עם הציונות הדתית היא ארץ ישראל השלמה. ייתכן כי בסרטון הבחירות המפורסם, בו הופיעה כדוגמנית של הבושם פשיזם, היא גילתה על עצמה יותר ממה שהתכוונה לגלות.
יואב פלד
