ההסתדרות כבר סיכמה את הפרטים במו"מ על עתיד העובדים בנמל חיפה. זאת, לקראת הקמת הנמל הפרטי והפרטת הנמל הקיים (שבינתיים עוד נמצא בבעלות המדינה). נמל אילת הופרט כבר לפני חמש שנים, ואילו המו"מ בעניין הפרטת נמל אשדוד (הרווחי שבנמלים) תקוע.
נמל אילת שהופרט על ידי הממשלה לטובת ההון (צילום: ויקימדיה)
קוראי "זו הדרך" רשאים לשאול את עצמם: מדוע מנהלת ההסתדרות, וניהלה עוד בעבר, מו"מ נפרד על גורלם של עובדי שלושת הנמלים מול מעסיק אחד (המדינה)? מדוע בכלל לנהל מו"מ על ההפרטה במקום להתנגד לה, כפי שעושים עשרות איגודים מקצועיים ברחבי העולם? התשובות בהמשך.
הפערים בין הצדדים למו"מ בנמל אשדוד עמוקים: תנאי הפרישה "מרצון", תכנית הפיטורים וכן עניין התשתיות. המדינה והנהלת נמל אשדוד פסקו ביניהן שהדרישות של העובדים מופרזות. כמו כן, המדינה דורשת להכניס "משקיע אסטרטגי", כלומר להפריט את הנמל לטובת הון מקומי או זר. תנאי דומה הציבה המדינה גם בנמל חיפה.
דווקא בעניין ההפרטה אין חילוקי דעות בין המדינה לבין ההסתדרות. יו״ר איגוד עובדי התחבורה בהסתדרות, אבי אדרי, שהשתתף לאחרונה בדיון על עתידם של הנמלים בישראל, אמר: "יש אינטרס זהה של העובדים והנמל. כולם בעד התחרות ומסכימים שהתחרות משפרת". תחרות? נגד מי? "נגד הנמלים הפרטיים החדשים" המוקמים באשדוד ובחיפה, הסביר. אבל רגע, מי יתחרה במי? עובדי הנמלים שהם כעת בבעלות המדינה (אבל יופרטו בהמשך!) בעובדי הנמלים החדשים שבבעלות ההון. האם זו המטרה של ארגון העובדים ושל ההסתדרות?
יו"ר איגוד עובדי התחבורה בהסתדרות הבהיר: "אפרופו תחרות, חתרנו למצוא משקיע אסטרטגי. לא באנו מרצוננו, אלא הובילו אותנו לשם. אנו רוצים להכניס משקיע משלנו שיכניס את האֳניות שלו אלינו". לא די בכך שנציג ההסתדרות מקדם תחרות של עובדים בעובדים, הוא אף רוצה להיות זה שימצא את התאגיד שינצל אותם!
בהמשך הדיון נשאל אדרי אם הגיע הזמן להכרעה במחלוקת. אדרי השיב: "אנו דורשים הכרעות כאן ועכשיו. אנו בחמש שנים של חוסר ודאות. 1,300 עובדים קמים כל בוקר, מסתכלים ממול, רואים נמל קם, ואילו אצלם עדיין לא נחתם ביטחון תעסוקתי, אין אצלם תשתיות חדשות. כל בוקר שלנו הוא כך. לא סתם הסיר גלש והכל התפוצץ".
בהמשך, תקף אדרי את העובדים ש"העזו" להילחם בהפרטה ולמען זכויותיהם: "הגענו למצבים שלא אהבנו – כשהעובדים לקחו את החוק לידיים. אף אחד אינו מעל החוק. צריך להיכנס לאירוע ולהשלים אותו. אני חושב שהרגולציה שחלה על הנמלים הורגת אותם. צריכים להביא משקיע אסטרטגי, כזה עם קו ספנות. אני מאמין בזה ומאמין שזה הפתרון בסוף". גם ביבי לא היה מנסח זאת אחרת.
כשנשאל מהי תחזיתו ל-2019, ענה אדרי: "אין ספק שנהיה לאחר הסכם. טוב פחות, או טוב יותר, אבל אנחנו חייבים את השקט הזה. כיום אנו שוחים בתוך ביצה ולא מרימים את הראש כדי להתחיל להכין עצמנו לתחרות. אין ספק שנהיה מעבר לזה ואני מקווה מאוד שיהיה מוצר מדף שייקרא ׳מכרז למשקיע אסטרטגי׳. אנו כן רוצים כזה וזה מה שאני רואה ב-2019". אלה דברי האיש האמור להנהיג את עובדי הנמלים.
על פוליטיקה ומעמד
אדרי איננו לבד. ההסתדרות ניצבת בפני מתקפה ניאו–ליברלית זה שנות דור, ואינה יכולה לה. יושבי הראש בשני העשורים האחרונים – איש העסקים חיים רמון, שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ (כעת ח"כ במחנה הציוני), איש העסקים עופר עיני (שותפו העסקי של יו"ר ארגוני המעסיקים ונשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש, שנחקר במשטרה בחשד להעלמת מס), והיו"ר דהיום עו"ד אבי ניסנקורן, לא הציבו שום אלטרנטיבה לממשלות הקפיטליסטיות התורניות הדוגלות במדיניות ניאו–ליברלית. אגב, כול היו"רים בעבר ובהווה הם אנשי מפלגת העבודה.
מחדל חמור זה, שבא לידי ביטוי בפרקטיקה היום–יומית של ההסתדרות, מדרדר את ארגון העובדים הגדול בישראל לאינספור קומבינות ונסיגות מול המעסיקים וממשלות ההון. אצל פרץ, המאבק נגד הפרטת קרנות הפנסיה נפתח יומיים בלבד לפני החקיקה; רמון בכלל דגל בחוזים אישיים ובהרס האיגודים המקצועיים; עיני היה נציגם של המעסיקים בקרב העובדים במקום להנהיג את העובדים במאבקם במעסיקים; וניסנקורן, כקודמו שפעל להקמת ממשלת "אחדות לאומית" ליכוד–עבודה, מכנה את שר האוצר מקדם ההפרטות משה כחלון "השר החברתי ביותר בתולדות מדינת ישראל".
שאלת ההפרטה ותשובת העובדים
אחד ממחדליהם המרכזיים של ראשי ההסתדרות בדור האחרון הוא אי–התמודדותם עם שאלת ההפרטה. בנושא ההפרטות שוררת בהסתדרות שתיקה הדומה לשתיקתם סביב הכיבוש וניצולם של העובדים הפלסטינים בישראל. את מהגרי העבודה ואת מבקשי המקלט, הזכרנו?
תהליך ההפרטה הוא אחד הכלים המרכזיים להצבר הון של הרובד העשיר ביותר של המעמד הבורגני בישראל. יותר ויותר נכסים ממלכתיים וציבוריים עוברים לידי "עשר המשפחות". היחידים שבמשך שנים מנעו או ניסו למנוע את ההפרטות – כולל את הגדולות שבהן – היו ועדים גדולים ובינוניים, לרבות בחברת החשמל (ההפרטה בדרך), בנמלים (כאמור, נמל אחד כבר הופרט), בעיריות (הקמת תאגידי המים), בדואר (גם שם ההפרטה בדרך), המורים וההורים (דו"ח דברת), והסתדרות האחיות (תִאגוד בתי החולים).
ראשי ההסתדרות נאלצו להתמודד עם לחצים "מהשטח", שמדי פעם התפרצו, כמו בנמל אשדוד ובנמל חיפה שדרשו להפסיק את התהליך ההרסני, לבין לחצי הממשלה, הממשל האמריקאי ובעלי ההון. כן, גם הממשל האמריקאי דחף, לחץ ודרש לא פעם להפריט עוד ועוד.
איש מראשי ההסתדרות לא יצא בהצהרה (אפילו אם מדובר רק בדיבורים) נגד הפרטה. להיפך, כולם נתנו לעגלת ההפרטה לעבור, והיחידים שנבחו היו הוועדים והעובדים. הגדיל לעשות איש העסקים עיני, שבמערכת הבחירות לראשות ההסתדרות ב-2006 הניף את הסיסמה: "הסתדרות ללא פוליטיקה". מול מדיניות בעלי ההון וממשלתם, מסתפק ארגון העובדים העיקרי בהיגררות.
אפרים דוידי
