בקעת הירדן – הצד האפל של 49 שנות כיבוש ישראלי

ב-4 בפברואר 2016, בשעות הבוקר המוקדמות, הגיעו כוחות של הצבא והמנהל האזרחי לקהילת הרועים אלמכסר שבצפון בקעת הירדן. הכוחות הרסו ארבעה אוהלי מגורים בהם חיו שתי משפחות המונות 19 נפשות, בהן 12 קטינים. בנוסף הרסו הכוחות גם שמונה דירים ומכלאות לצאן. משפחות אלו כבר איבדו את בתיהן במסגרת הריסה קודמת שביצעו הרשויות בחודש יוני אשתקד. באותו יום, בדרום הר חברון, הגיעו בשעות הצהריים כוחות של המנהל האזרחי והצבא לח'ירבת סוסיא, שם פירקו והחרימו שני אוהלי מגורים של משפחה המונה 8 נפשות, בהן 6 קטינים. אוהלים אלו נתרמו למשפחה לאחר שהמינהל האזרחי והצבא הרסו ב-20 בינואר 2016 את שני אוהלי המגורים של המשפחה. עובד שטח של "בצלם" תיעוד במצלמתו את הריסת בתיהם של אנשי אלמכסר (ר' צילום).

2016-05-31_201240

הרס נשנה של בתים ושל רכוש יחד עם גירוש תושבים בקהילות רועים פלסטיניות שונות באזור הגדה אינו מקרי. "זה ניסיון של ישראל לבצע טיהור אתני רציף של האוכלוסייה הפלסטינית המקומית" נאמר בסיור ראשון שקיימו בחודש שעבר פעילי קבוצת ירושליםיריחו של לוחמים לשלום, בליווי פעיל פלסטיני, מתושבי האזור, ופעילת שלום ישראלית המלווה את מאבקם של משפחות הרועים מזה שנים.

פעולות הריסה אלה, עליהם אנו מדווחים, הן חלק מגל הריסות, בו פתחו הרשויות הישראליות בתחילת 2016. לפי סיכומי "בצלם", מתחילת השנה ועד חודש מאי הרסו כוחות הכיבוש בקהילות בסכנת גירוש 147 מבני מגורים ו-150 מבנים נוספים. כתוצאה מההריסות, איבדו את בתיהם 563 בני אדם, בהם 305 קטינים.

איי, בי, סי זה לא שיר לפעוטות

אזור בקעת הירדן וצפון ים המלח משתרע על כ-1.6 מיליון דונם, שהם כ-29% מן הגדה המערבית. כ-88% מהאדמות באזור הוגדרו בהסכם הביניים עם הפלסטינים כשטח "סי", בשליטת ישראלית מלאה, והן כ-42% מכלל שטחי "סי" בגדה. שאר אדמות הבקעה הן מובלעות של יישובים פלסטיניים שהוגדרו כשטחי "איי" או "בי", לרבות העיר יריחו. בשנת 2009 גרו בבקעת הירדן כ-58,000 פלסטינים, רובם בעיר יריחו ובסביבותיה. כ-10,000 מהם גרים ביותר מ-20 קהילות הנמצאות בשטח "סי"; מתוכם, כ-2,700 חיים בקהילות קטנות של בדואים ורועי צאן. ברחבי בקעת הירדן וצפון ים המלח הוקמו עד היום 39 התנחלויות לרבות תשעה מאחזים בלתי מורשים. אוכלוסייתן נאמדת בכ-10 אלף נפש.

השטחים המוניציפליים הנרחבים של ההתנחלויות הם כ-12% משטח האזור, והם גדולים פי 28 מסך שטחיהן הבנויים. השטח הבנוי של ההתנחלויות גדול פי 2.8 מזה של הישובים הפלסטיניים בשטח "סי", למרות שהאוכלוסייה הפלסטינית גדולה פי 6. בסך הכל, קרוב ל-95% מהאדמות המוגדרות כשטח "סי" באזור זה שוייכו למועצות מקומיות או אזוריות של ההתנחלויות.

ישראל אוסרת על פלסטינים להשתמש ברוב האדמות של בקעת הירדן וצפון ים המלח בעילות שונות: 49% מהשטח כ"אדמות מדינה"; 46% מהשטח הוכרזו שטח צבאי סגור; ישראל הכריזה על 26 שמורות טבע, בהיקף של כ-20% משטח האזור; באחוז אחד מהשטח טמנה ישראל בעבר מוקשים; רוב רובו של השטח שנותר הוקצה למועצות אזוריות של ההתנחלויות. סך הכול, לאחר ניכוי חפיפות באזורים השונים, 85% משטח בקעת הירדן וצפון ים המלח אסורים לשימוש פלסטינים: נאסר עליהם אפילו לשהות בשטחים אלה, לבנות בהם ולרעות בהם צאן.

מים בששון רק להתנחלויות

בסיור שנערך לאורכו של "כביש גנדי" (זהו שמו של הכביש החוצה את הבקעה, על שמו של הגנרל האנס!), נדמה שזה שטח מדברי – המשך כמעט טבעי של הערבה. אבל אזור בקעת הירדן הוא אחד האזורים העשירים במקורות מים טבעיים בגדה המערבית. אך ישראל השתלטה על רוב המקורות האלה והקידוחים שהיא מבצעת מצמצמים את כמות המים שהפלסטינים יכולים לשאוב מבארות המים שלהם, פוגעים באיכותם, וגורמים לדלדול נביעות של מעיינות טבעיים ברחבי בקעת הירדן. כמו כן מונעת ישראל מפלסטינים את הגישה למעיינות המצויים מחוץ לתחומי יישוביהם. ישראל מונעת מהפלסטינים גישה למימיו של אגן נהר הירדן. מפעלי מים של ישראל, ירדן וסוריה שואבים מים מחלקים שונים באגן וצמצמו את זרימת המים בנהר הירדן עצמו ב-98%, בהשוואה לזרימה הטבעית שהייתה בו בשנות ה-40 של המאה ה-20. דבר זה הביא להתייבשות חלקים מהנהר ולירידה של מטר בשנה במפלס הים ולפגיעה סביבתית קשה כולל בים המלח.

על פי הנתונים שנמסרו, רוב קידוחי המים הישראליים בשטחי הגדה המערבית – 28 מתוך 42 – נמצאים בבקעת הירדן. ישראל מפיקה מקידוחים אלה כ-32 מיליוני קוב מים בשנה, רובם (יותר מ-90%!) מיועדים לשימוש ההתנחלויות ומיעוטם מסופק לכפרים פלסטיניים.

מדיניות הכיבוש הישראלי בבקעת הירדן שקופה. היא נועדה להפוך מציאות של שליטה ישראלית באזור לסיפוחו דהפקטו לישראל, תוך ניצול משאביו וצמצום הנוכחות הפלסטינית בו עד למינימום.

אבו חלף: נולדתי כאן ואמות כאן

"שמי אבו חלף ואני מתגורר בח'לת מכחול מאז שנולדתי, אני בן 78. נולדתי לפני הכיבוש ונולדתי לפני שהוקמה מדינת ישראל. אני כאן מאז שזוכר את עצמי ואבי אף נפטר כאן, לפני הכיבוש ולפני הקמת ישראל. אבל לפני שאבי נפטר הוא השביע אותי להגן על שלושה דברים: על האדמה, על הכבוד ועל עקרונות דת. הוא גם אמר לי שיש להקריב את החיים עבור עקרונות אלה. ומה שהבטחתי אני מקיים. אני כאן ומוכן לתת את החיים כדי לשמור על האדמות שלנו. נולדתי כאן ואמות כאן. אבל בגלל שאני מתגורר על האדמות שלי, מדי פעם אני מסתבך עם הכיבוש, או שהכיבוש מסתבך איתי. הרסו לי את הבית, ירו בי ברגל וביד, הרגו לי 14 עזים, החרימו לי את העדר. אבל אני כאן ואשאר כאן.

פעם באו אנשי המנהל האזרחי והחרימו לי את כל העדר. אמרו לי לבוא ולקחת את העזים מעוג'ה. אמרו לי 'שם יש בסיס, תשלם [קנס] ותחזור עם העזים'. הלכתי לשם וביקשו ממני 50 שקל על עז ועוד ביקשו לשלם בנפרד, כדי להחזיר את העדר לאדמות שלי. עשו לי חשבון ויצא 1,600 שקל. אפילו עבור המזון של העזים שלי הייתי צריך לשלם. למה? למה לקחו אותן? רק הם יודעים. כמובן שלא היה לי כסף לשלם עבור ההובלה של העזים. הלכתי, לקחתי את העזים וחזרתי מעוג'ה, כמה עשרות קילומטרים, ברגל עד לפה. וזה רק מקרה אחד. מה עשיתי להם? למה הם רוצים לקחת את האדמה שלי? את הפרנסה שלי?

אמרתי לכם שהיינו כאן לפני הכיבוש ונשאר גם אחריו. אבל אין לנו מים, אין לנו חשמל ואין ביכולתנו להקים בתים. הכל ארעי. אבל כאן יש מים. תסכלו ימינה, 30 מטר מכאן, אתם רואים את הצינור? הוא מוביל מים להתנחלויות ולבסיס הצבא שם, למעלה. גם חשמל יש. תסתכלו שמאלה – אתם רואים את כבלי החשמל? יש חשמל לבסיס ויש חשמל בהתנחלויות. אבל לנו אסור לקבל חשמל ואסור לנו להתחבר למים. למה? אני שואל. בהתנחלויות יש בריכות, יש מזגן ויש בתים. כאשר חם להם, וכאן הטמפרטורה יכולה לטפס ל-47 מעלות בקיץ, הם יכולים להיכנס לבריכה או להישאר בבית עם המזגן. אנחנו חיים באוהלים ובפחונים, לאן הולכים כאשר חם בקיץ? לא הולכים לשום מקום. הם הקימו את הבסיס ואת ההתנחלויות על האדמות שלנו ולנו אסור להקים את בתינו על אדמתנו. אני שואל אתכם: זה צודק? אנו קונים מים, כי 'מקורות' לא נותנת לנו מים שהיא שואבת מהמעיינות כאן. אנו קונים מים: 250 שקל ל-10 מ"ק. אלה מים עבורנו, עבור ילדינו ועבור העדר.

"עד לפני כמה שנים היו 14 משפחות בקהילה שלנו. נותרו רק חמש. תגידו לי: זה צודק? לקחו לנו הכללמה לא נותנים לנו לחיות?" דבריו של אבו חלף, מוותיקי התושבים באזור, בשיחה עם משתתפי הסיור של לוחמים לשלום בבקעת הירדן בסוף מאי.

אפרים דוידי

הרשימה התפרסמה בגיליון השבוע של "זו הדרך"