התקוממויות למען צדק חברתי ודמוקרטיה פרצו בשנה האחרונה בשורה ארוכה של מדינות: צ'ילה, לבנון, עיראק, האיטי (ר' ידיעה בעמוד זה), אקוודור, הונדורס, גואטמלה, פוארטו ריקו, הודו, קזחסטן, סודאן, מצרים, ירדן ואלג'יריה. ניתן לצרף לרשימה גם את רוסיה, צ'כיה והונג קונג, בהן העמקת הפערים החברתיים וקשיי החיים תחת משטר קפיטליסטי אכזרי במיוחד היו הרקע להפגנות שנמשכו שבועות, ובמקרה של הונג קונג – חודשים ארוכים; ואת צרפת, בה מזה כשנה מפגינים ה"אפודים צהובים" נגד ממשלת מקרון הימנית – גם אם לאחרונה בעצימות פחותה. הם החליטו בסוף השבוע האחרון להצטרף לשביתה הכללית שהוכרזה על ידי האיגודים המקצועיים ב-5 בדצמבר הקרוב.

גל המחאות העממיות הוא כה מרשים וכה נרחב, שאף "העיתונות הגדולה" נאלצת לדווח על היקפו ועל יעדיו. ב"ניו יורק טיימס" (23.10) נדרשו לסוגיה שני פרשני העיתון הבכירים, דלקאן וולש ומקס פישר, שהסבירו לקוראי העיתון האמריקאי כי במרכז המחאות עומדות דרישות כלכליות "הקשורות בארנקם של האזרחים". ועל מנת להסביר מדוע יש מפגינים המוכנים להקריב את חייהם "למען הארנק", הם גייסו מומחה ביטחוני: עלי סופאן, בעליה של "קבוצת סופאן". וכך הסביר סופאן: "מדובר בחבר'ה צעירים. הם לא מוכנים להשלים עם האליטות הפוליטיות והכלכליות המושחתות בארצותיהם. הם רוצים שינוי". "קבוצת סופאן", אגב, היא חברה המספקת מודיעין ("שירותי ביטחון ומודיעין אסטרטגיים", על פי הגדרתה) לממשלות ולחברות רב–לאומיות.

"המהפכה ברחוב" – גרפיטי באחד מרחובות סנטיאגו, בשבוע עבר (צילום: "אל סיגלו")

אך לא צריך להיות "מומחה למודיעין אסטרטגי" כדי להבחין שמרבית המפגינים הם צעירות וצעירים – עובדים ומובטלים, סטודנטים ותלמידי תיכון. מדובר במרד דורי נגד הסדר החברתי והפוליטי הקיים. ברוח המקורות: "דור דור ודורשיו".

מהו המכנה המשותף בין ההפגנות בבגדאד לבין חסימת הכבישים ברחבי אקוודור? המחאות מתקיימות אמנם ביבשות ובתרבויות שונות, אך להן אויב משותף: המשטר הניאו–ליברלי.

הפירות הבאושים של הקפיטליזם הגלובלי, שהיו היסוד למחאות החברתיות בעולם (וגם בישראל) ב-2011, עומדים כעת ביתר שאת במרכז המחאה. לפני שמונה שנים, היו ההפגנות השלכה ישירה של פרוץ המשבר הקפיטליסטי ב-2008. אך בשנים שחלפו מאז גל המחאה הראשון, המשבר רק העמיק (בייחוד בפריפריות של העולם הקפיטליסטי) והרצון לשנות את השיטה התעצם.

אין בכך שום הפתעה. לאורך המאה ה-20 פרצו מהפכות בפריפריות ("החוליה החלשה בעידן האימפריאליסטי של הקפיטליזם" הגדיר זאת ו. אי. לנין). וככל שהמשבר הקפיטליסטי יוביל את מעמד בעלי ההון ואת ממשלותיהם למקסום רווחים באמצעות שחיתות והשתלטות על מנגנוני המדינה – כך יפרצו עוד ועוד מרידות והתקוממויות.

יחד עם זאת, ל"גל השני" של המרד נגד הניאו–ליברליזם מגבלות מסוימות – נכון לעכשיו. הראשונה היא אידיאולוגית: רבים מן המפגינים ממשיכים לשגות באשליה כי ניתן להיאבק בשחיתות ולנצח את הממשלות הבורגניות מבלי לשנות מן היסוד את המשטר הקפיטליסטי. שנית, כדי לנצח בפרויקט המהפכני (והמילה "מהפכה" מופיעה על כרזותיהם של המפגינים מבגדאד ועד סנטיאגו) צריך הנהגה מהפכנית. אמנם ברוב המאבקים אכן משתתפים כוחות מהפכניים ואף קומוניסטיים – אך הם אינם המובילים. ההנהגה במאבקים ספונטניים אלה אינה מאורגנת.

לבסוף: המפגינים רוצים לנהל מאבק המוני, דמוקרטי ובדרכי שלום; אך האליטות אינן מוכנות לוותר בקלות והן מפעילות כוח רב (כולל שימוש בכוחות צבא). יתר על כן, הן מאיימות בפשיזציה ועושות שימוש בפילוג על רקע עדה, דת, אזור ואף גזע כאמצע להחלשת המאבק.

אפרים דוידי

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"