1. יש שמאל ציוני משמעותי: למרות רצף כישלונות, הסתה והתכנסות למערכת דו–מפלגתית, ובקיזוז האזרחים היהודים שהצביעו למשותפת והאזרחים הערבים שהצביעו למחנה הדמוקרטי ולעבודה–גשר, השמאל הציוני מונה בין 10 ל-11 מנדטים. לצורך השוואה: לאליטת המתנחלים (שקד, בנט, סמוטריץ' ופרץ) – יש רק שבעה מנדטים.
2. פער כמותי: לראשונה אי–פעם, השמאל הציוני קטן מהשמאל הלא–ציוני. סיעות העבודה–גשר והמחנה הדמוקרטי מונות יחד 11 מנדטים, בעוד שהרשימה המשותפת מונה 13 מנדטים. אין לכך תקדים.
3. פער איכותי: השמאל הלא–ציוני אף משפיע הרבה יותר מאשר השמאל הציוני. ברור שלממשלה בראשות גנץ, העבודה–גשר והמחנה הדמוקרטי יסכימו מיד להיכנס – ללא תנאים ממשיים. כך יוצא, שהרשימה היחידה בשמאל שיכולה להציב דרישות אמתיות ממשיות לממשלה כזו, ושנהנית מכוח מיקוח ויכולת השפעה גדולה, היא הרשימה המשותפת.
4. פרלמנטריזם אינו מתורגם לכוח: במפלגת העבודה, אך בייחוד במרצ, התמודדו בשתי מערכות הבחירות האחרונות חברי כנסת טובים ומוערכים מבחינת פעילות פרלמנטרית – מיכל רוזין, סתיו שפיר, מירב מיכאלי ואילן גילאון. למרות זאת, הצעות חוק, דיונים בוועדות ושאילתות לשרים לאו דווקא מייצרים תמיכה ציבורית: מרצ והעבודה אינן מתחזקות, ואם כבר ההיפך הוא הנכון. רוזין נותרה מחוץ לכנסת, ומיכאלי נכנסה רק בזכות הסיבוב השני.
חברי כנסת אינם רק פרלמנטרים. הם צריכים להיות גם מנהיגים ונואמים, למשוך תמיכה ולבנות כוח, לשמור על קשר עם הציבור והתקשורת, לשרטט חזון אידיאולוגי ועוד. מצער שחברי כנסת רבים בשמאל הציוני שוכחים ששכנוע ובניית כוח הם חלקים חשובים לא פחות מאשר ניסוח הצעות חוק, שחלקן אף חסרות סיכוי להיות מאושרות. הפרלמנטריזם לבדו נשען על תפישה צרה מדי של תפקיד המפלגה.
5. פעם רביעית געוואלד: שתי מפלגות השמאל הציוני פצחו בשתי מערכות הבחירות השנה בקריאות געוואלד ביום הבחירות. לא היה זה רק ספין, אלא חשש אמיתי מפני אחוז החסימה. אם הטיעון הטוב ביותר שיש למפלגה להציע ביום הבחירות הוא שיש להצביע לה, כי אחרת תימחק – אולי מוטב שבבחירות הבאות היא תנהג באחריות ותוותר על ההימור.
במפלגת העבודה נעשו ניסיונות לפנות לקהל מצביעים אחר (באמצעות החבירה למפלגת גשר). אם הם יימשכו, הם ישקפו אסטרטגיה מבורכת וארוכת טווח לבניית תמיכה עממית. אך אשר למרצ, זו נקטה בפעם הרביעית טון היסטרי, בוטה ומוצדק לאור מצבה בסקרים רגע לפני הבחירות. כבר ארבע מערכות בחירות שמרצ איננה מצליחה לבנות מספיק כוח על מנת להיות בטוחה שתצליח להתקיים. העבודה ומרצ איבדו 18 מנדטים במהלך שתי מערכות בחירות. בלי לשאול למה ואיך, ברור כי העבודה ומרצ פועלות לא נכון.
6. גידול בכוחה של הרשימה המשותפת בקרב יהודים: למרות שחד"ש ותע"ל חזרו בבחירות הללו לשתף פעולה עם רע"מ ובל"ד (והחשש של חלק מהציבור היהודי מהצבעה להן), התמיכה היהודית ברשימה המשותפת זינקה בבחירות הנוכחיות. קשה לנתח במדויק נתוני הצבעה לפי מפתח לאומי,
אבל מנתוני ההצבעה לפי יישובים בשתי מערכות הבחירות האחרונות אפשר להעריך כי התמיכה היהודית במשותפת לעומת התמיכה היהודית ברשימות רע"ם–בל"ד וחד"ש–תע"ל לפני כחצי שנה עלתה ביותר משליש.
בניית כוח משמעותית זו, שהתרחשה במשך חודשים ספורים, היא הישג חסר תקדים. התמיכה היהודית במשותפת, שאין לה הסכם עודפים, ככל הנראה הבטיחה לה את המנדט ה-13, ואולי גזלה מנדט מהעבודה–מרצ שהיו חתומות על הסכם ביניהן. זה הישג מרשים מאוד, בייחוד לאור הרוביקון התודעתי שחוצץ בין השמאל הציוני לבין "הערבים".
7. בית פוליטי חדש: כל הנכתב לעיל מחייב הערכה מחדש בשמאל היהודי של יחסי הכוחות בקרבו. עלינו להבין את מגבלותינו, עלינו לשאוף לבנות עוד כוח, ועלינו להכיר בציבור הערבי וברשימה המשותפת כגוף שמאלי משמעותי יותר מאשר מרצ והעבודה.
אפשר לבסס קשרים עמוקים יותר בין מפלגות השמאל הציוני לבין השמאל הלא–ציוני. חיוני לשנות את השיח בשמאל היהודי, שאמנם אינו מסית נגד ערבים אלא פשוט מעלים אותם: במרצ היו שאמרו שהם "היחידים שלא יישבו עם הליכוד", תוך התעלמות מכך שברור שהמשותפת לא תשב איתו; ואילו עמיר פרץ אמר שהוא היחיד שמציע אופק כלכלי אחר, למרות שהרשימה המשותפת הכניסה לכנסת חמישה חברי כנסת קומוניסטים וסוציאליסטים.
בחברה האזרחית, אפשר לזהות את ההבדל בין ארגונים יהודיים–ציוניים, דוגמת שלום עכשיו, לעומת ארגונים יהודיים–ערביים ששוברים חומות מדומיינות (כמו עומדים ביחד). עבור אנשי שמאל, המסקנה המתבקשת ביותר מתוצאות הבחירות היא הצטרפות לחד"ש ולרשימה המשותפת.
גולי דולב–השילוני
