"במבצע הוטל עלינו לבצע מה שנקרא פינוי תושבים. המעבר הזה שעשינו… אתה לוקח את הערבי הזה, שמושרש בכפרו והופך אותו לפליט, פשוט מגרש אותו משם… כפר שלם הולך כצאן לאן שמוליכים אותו, ואין לך צל של סימן של איזו התנגדות. אתה רואה מה פירושה של שואה…".
מנחם שלם, חייל וניצול שואה
48 שנים אחרי שיצא לאור הקובץ "שיח לוחמים" – אשר התפרסם שלושה חודשים לאחר מלחמת יוני 1967 – נחשפות הקלטות של עדויות חיילים שלא פורסמו בספר. אין זה מפתיע שעדויות כאלה קיימות, שכן 70% מהחומר שהוקלט נגנז ולא פורסם בספר.
העדויות שנחשפו הן עדויות של חיילים, שנטלו חלק פעיל במלחמה. לכל אחד מהם יש שם, תמונתו מוצגת בסרט, ואין מדובר בעדות של אלמוני. כל העדויות מאתגרות את החברה הישראלית לשיח נוקב, נוכח עובדות מצמררות לפיהן חיילים ירו באזרחים ובשבויים חסרי מגן.
עם העדויות האלה שהוסתרו עשרות שנים, מתמודדת מור לושי, במאית צעירה, בוגרת בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. בימים אלה מוקרן סרטה "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים", הכולל קטעי עדויות רבים שבמתכוון לא נכללו בספר:
"…פגשנו שם איזה שיירה גדולה של אזרחים בדרכי העפר שבפנים, ובדקנו אותם. לא היה שום דבר, ונתנו להם לעבור. בינתיים, המשכנו לנסוע וחזרנו חזרה.
איזה סטיישן ובו חמישה חיילים עצרו את השיירה, ואנחנו הכרנו שזו אותה השיירה לפי החמורים והסוסים. אותה שיירה שאנחנו עצרנו שעה קודם, עצרו אותם עכשיו.
את כל הגברים השאירו. את הנשים, הילדים, החמורים והעדר שלחו קדימה, ועוד ראו אותם הולכים מאה מטר משם. הולכים מזרחה, וירו בחמישה עשר גברים, פשוט ירו.
ראינו שני חיילים תופסים בידיים וברגליים וזורקים מעבר לגדר של אבנים. החברה שהיו שם שוב ושוב התעסקו בשאלה הזאת, איך זה אפשר, ודיברו עם הסמח"ט. אז הוא פשוט אמר: 'כשחוטבים עצים ניתזים שבבים…'"
את הספר "שיח לוחמים" המקורי ערך ההיסטוריון אברהם שפירא מקיבוץ יזרעאל, תלמידו של גרשום שלום. בעבודת העריכה נטלו אז חלק גם הסופר יריב בן אהרון מקיבוץ גבעת חיים, המשורר אבא קובנר מקיבוץ עין החורש, הסופר עמוס עוז מקיבוץ חולדה, המחנך אבישי גרוסמן מקיבוץ עין שמר, ועוד חברי קיבוצים, שנתנו ביטוי לתחושת המועקה שחשו בימים בהם החברה סביבם הייתה אחוזת תחושת התעלות.
למעשה, בסימום הקולקטיבי ובאווירת האופוריה נטלו אז חלק מרבית הסופרים והמשוררים, לרבות חיים גורי, יעקב אורלנד, נתן אלתרמן (מראשי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", שקמה בעקבות המלחמה), ואחרים. הממסד של אותם ימים, תחת ההגמוני של מפלגת העבודה ולא הימין, הוקיע בבוטות מחזאים וסופרים ביקורתיים, דוגמת חנוך לוין.
בין אלבומי הניצחון ששטפו את הארץ ב-1967, הספר "שיח לוחמים" התקבל כהתרסה עוכרת שמחות, ואפילו התלוו נימות לעג לעבר מחבריו, אשר "יורים ובוכים". בחברה שאינה רוצה לדעת, הספר "שיח לוחמים" נשכח ואיתו – גם המהומה התקשורתית שנוצרה סביבו.
בחברה שאינה רוצה לדעת, טוב שיש לנו "משוגע איש הרוח" – ביטוי של לעג, שנכתב בעבר על הנביא ירמיהו, אשר השמיע דברי התרסה נגד חברה שלא רצתה להקשיב. במקרה של "שיח לוחמים", אותו "משוגע איש הרוח" הוא עורך הספר, ההיסטוריון שפירא, שזעק אז כי "אסור לנו לבלום את תיאור התרחשויות האמת… זהו ציווי פנימי להיגיינה תרבותית, נפשית להעמיד מראה מול פנינו…".
אני מברך את מור לושי, בימאית הסרט, שאמרה באומץ בריאיון לעיתון "הארץ": "אחריותי בתור אזרחית לחשוף את הדברים. לא ניתן להתמודד באמת עם המחיר שאנחנו משלמים היום על המלחמה הזאת, בלי לדעת אותה לעומקה. חברה דמוקרטית חייבת שהדברים ייאמרו וייחשפו… אם לא נחשוף, לא יהיה דיון, ונחמיץ משהו גדול בהבנה שלנו את עצמנו כחברה".
אל מול הקול האנושי של מור לושי, התייצב סגן שר הביטחון, אלי בן דהן, שהעיד כי לא ראה את הסרט, אבל למרות זאת – דרש לצנזרו. לדבריו, הסרט הוא "חלק מטרנד הבאשת ריחה של ישראל". בכך, ממשיך סגן השר בן דהן את דרכה של אותה הנהגה, שאמרה לפני אלפיים שנה לירמיהו הנביא כי הוא מבאיש את ריחה של ישראל, מרפה את ידי הלוחמים, ולכן – "בן מוות האיש הזה".
איתן קלינסקי
