בעקבות ספרו של אילן פפה על הטיהור האתני של פלסטין

במהלך שנת הקורונה פרסמה הוצאת "ספרי נובמבר" תרגום עברי לספרו של ההיסטוריון אילן פפה "הטיהור האתני של פלסטין". הספר ראה אור לראשונה באנגלית בשנת 2006, ותורגם מאז ל-15 שפות. לראשונה הוא מתפרסם בעברית.

טענתו המרכזית של פפה היא שהנכבה – הגירוש ההמוני של כ-800 אלף פלסטינים מהארץ ב-1948/49, תוך מחיקת מאות כפרים – לא הייתה תוצאה בלתי-מכוונת של המלחמה כפי שטוענת ההיסטוריוגרפיה הישראלית. זה היה מבצע מתוכנן מראש שהובילה ההנהגה הציונית במטרה לפנות את הארץ מתושביה הילידיים.

פפה משתמש במושג הטיהור האתני בהתאם להגדרה המקובלת כיום במשפט הבינלאומי: "מדיניות מוגדרת הנקוטה בידי קבוצת אנשים שמטרתה לעקור באופן שיטתי משטח מסוים קבוצת אנשים אחרים, על יסוד מוצאה הדתי, האתני או הלאומי. מדיניות זו

כרוכה באלימות".

פליטים פלסטינים בגליל, אוקטובר 1948 (צילום: לע"מ)

 

הוא יוצא בחריפות נגד הפרדיגמה הרווחת בדיון הציבורי וההיסטורי על אודות מלחמת 1948 וכותב: "הטיהור האתני לא נגרם בשל המלחמה; המלחמה הייתה האמצעי העיקרי למימושו". כפי שהמחבר מודה, טענה זו העלו בעבר  היסטוריונים פלסטיניים וישראליים כמו וליד ח'אלדי, שמחה פלפן ועאדל מנאע. אך פפה אינו מציין כי המפלגה הקומוניסטית בארץ הייתה הראשונה להוקיע את הפרקטיקה הציונית של הנישול. בהרצאתו באירוע שנערך ב-1970 לציון 50 שנה להקמת המפלגה, הדגיש מאיר וילנר: "התנועה הציונית, בעזרת השלטון הבריטי… ביצעה קניות גדולות של קרקעות מידי בעלי-אחוזות ערביים ונישלה את הפלחים האריסים מאדמותיהם". בהמשך ציין וילנר: "המפלגות הציוניות פעלו לנישול הפועלים הערבים מעבודתם".

החידוש של פפה בספר זה הוא בהתחקות אחר התגבשותו של רעיון הטיהור האתני בחוגי ההנהגה הציונית החל בסוף שנות ה-30 ועד 1948, ולאחר מכן הוצאתו לפועל בשטח מדצמבר 1947 ועד ינואר 1949.

פפה ממקם את תחילת התהליך בשנות ה-30, עם ההיערכות הצבאית של היישוב הציוני וגיבושם של "תיקי הכפרים" בידי ש"י, מחלקת המודיעין של ארגון ה"הגנה". זה היה פרויקט שאפתני למיפוי ולאיסוף חומר מודיעיני על כל כפר וכפר פלסטיני לטובת תכנון צבאי. במקביל להכנות אלה,  ויתרה ההנהגה הציונית במחצית השנייה של שנות ה-30 על הניסיונות להגיע לפשרה עם הפלסטינים, ואימצה את התפיסה לפיה טיהור אתני של הארץ הוא הפתרון היחיד למה שכינתה "הבעיה הדמוגרפית" ולקושי ברכישת אדמות.

לב הספר הוא הדיון בגיבושה וביישומה של "תוכנית ד'" – התוכנית הצבאית ליצירת רצף טריטוריאלי בין כלל היישובים היהודיים, תוך כיבוש אזורי הכפר הפלסטיניים וגירוש תושביהם. לטענת פפה, הטיהור האתני החל בהתקפות על כפרים כבר בדצמבר 1947 – עוד בטרם נסוגו הבריטים מן הארץ ולפני גיבושה הסופי של תוכנית ד'. לדברי המחבר, ההנהגה הציונית גיבשה "תוכנית אב תוך כדי תנועה".

ביצועה הרשמי של התוכנית יצא לפועל במארס 1948, וכלל את כיבוש הערים הפלסטיניות הגדולות – טבריה, חיפה, צפת, ירושלים, עכו ויפו. עד פינוי החיילים הבריטים וההתערבות הצבאית של המדינות הערביות במאי 1948 כבר השיגה התוכנית את יעדה, ומאות אלפי פלסטינים גורשו אל מחוץ לגבולות הארץ. המלחמה בין ישראל למדינות הערביות ממאי 1948 ועד מארס 1949 התנהלה לאחר שהטיהור האתני כבר הושלם בחלקו הגדול, ולכן אינה סיבתו.

הספר ממשיך ועוקב אחרי מעשי הגירוש והטבח במהלך המלחמה, ואף עוסק בפעולות הטיהור שנעשו בתקופת הממשל הצבאי (1966-1948), ובמאמצים של הממסד הישראלי למחיקת זכר הנכבה מאז ועד היום.

על אף שמדובר בספר עיון, לא חסרות בספר של פפה דמויות מפתח: חלק נכבד מהטקסט מוקדש למחשבותיהם ולמעשיהם של דוד בן גוריון ושל חברי מעגלו הקרוב: יגאל ידין, יגאל אלון, יצחק שדה, ישראל גלילי, יוסף וייץ ואחרים. אלה האנשים שתכננו את הטיהור האתני של פלסטין וניצחו על ביצועו.

כפי שמציין המחבר, הגישה הרואה בנכבה של 1948 תוצאה של טיהור אתני מקובלת בעשור האחרון יותר בעולם – אך לא בישראל. על כן, פרסום הספר בעברית הוא תרומה חשובה לשיח הציבורי וההיסטורי בארץ.

הספר מכוון לקהל קוראים רחב וכתוב בשפה ברורה ונגישה. ראויה לציון גם החלטתה הנבונה של ההוצאה להשאיר את מראי המקום בשולי העמוד ולא לגרשן לסוף הספר – בניגוד למה שנעשה בפרסומים רבים של חיבורים אקדמיים פופולריים, מתוך רצון להקל על שטף הקריאה. בנושא כה טעון מבחינה ציבורית, כאשר העובדות עצמן עומדות לעיתים קרובות במוקד המחלוקת, מאפשרים מראי המקום לקורא לעקוב אחרי הסימוכין לטענותיו של פפה ולשפוט את מידת הדיוק והקפדנות של עבודתו.

אסף טלגם