ספר קטן זה, שראה אור השנה בהוצאה השמאלית הבריטית, מעדכן את השקפותיה של שנטל מוף, פילוסופית פוליטית בלגית החיה בלונדון. מוף הייתה שותפתו של הפילוסוף הפוליטי הארגנטיני–בריטי ארנסטו לקלאו. לקלאו ומוף, שהוגדרו "פוסט–מרקסיסטים", עסקו מאז אמצע שנות ה-80 ביישום ההמשגה הגרמשיאנית והפוסט–סטרוקטורליסטית (אלתוסריאנית) לפוליטיקה העכשווית, ובמרכזה מושגי ההגמוניה והפופוליזם.
שנטל מוף (ראשונה משמאל) עם מנהיג השמאל הצרפתי ז'אן–לוק מלנשון (צילום: הומניטה)
הספר החדש, כמו קודמיו, מכיל ביקורת כפולה. מצד אחד, הוא מבקר מפלגות מרקסיסטיות "מהותניות", אלה הגוזרות מהתאוריה קדימות למעמד העובדים וקוראות למהפכה אלימה; ומצד שני – מבקר מפלגות סוציאל–ניאו–ליברליות, למשל "הדרך השלישית" של הלייבור של בלייר או הסוציאל–דמוקרטים הגרמנים והאוסטרים המשתתפים בממשלות ניאו–ליברליות. הספר מנסה להתוות אסטרטגיה של פוליטיקה רדיקלית באמצעות גיבוש של תנועות חברתיות שונות של מנוצלים, מודרים, מופלים ומדוכאים.
מוף מציעה אסטרטגיה "אגוניסטית", מושג שפיתחה בספריה הקודמים, הדורשת להכיר בכך שקונפליקטים, ניגודי אינטרסים ונקודות מבט שונות הם מהותיים לשדה הפוליטיקה. הם נובעים ממיקום שונה במערכת החברתית (מעמד, מגדר, גזע, אתניות, מוגבלות פיזית, גיל וכן הלאה) ויישארו בכל עתיד. אי אפשר לבטלם. עמדה זאת עומדת בנגוד לגישות השואפות לביטול הקונפליקטים: בחברה הבתר–מהפכנית קומוניסטית אצל מרקס למשל, בהמשגת ה"ידיד–אויב" של קרל שמיט, או בסדר הרציונלי שאמור להביא לקונצנזוס אצל האברמס וראולס.
מנקודות מבט אגוניסטית זו, מציעה מוף אסטרטגיה המאגדת, מתוך אקוויוולנטיות וללא היררכיה, קבוצות רבות לא סביב תביעה לאופן ייצור אחר (סוציאליזם, קומוניזם) אלא תוך פיתוח, הרחבה והעמקה של מושג הדמוקרטיה לכל תחומי החיים. הספר נוגע בשאלות שהועלו במאמרים של אורי וולטמן ושל אפרים דוידי בגיליון 40 של "זו הדרך" *.
המושג המרכזי בספר הוא "פופוליזם". לדידה של מוף, מדובר בשיח המכונן גבול בין שני מחנות: הדפוקים לעומת הממסד. לדעת מוף, "הרגע הפופוליסטי" נוצר כאשר בלחץ שינויים פוליטיים וסוציו–אקונומיים מתערערת ההגמוניה השלטת תחת לחץ אי–שביעות הרצון והדרישות המרובות. מוסדות הסדר הקיים מאבדים את אימון הצבור; הגוש ההיסטורי שהיווה את בסיסה החברתי של ההגמוניה מתפרק, ונוצרת האפשרות של כינון נושא חדש של פעולה קולקטיבית. העם מסוגל לעצב מחדש סדר חברתי הנתפש כבלתי–צודק.
מצב זה מתקיים, לדעת מוף, כעת בארצות אירופה. הסדר הניאו–ליברלי (שלטון השוק, דה–רגולציה, הפרטה, קיצוץ פיסקלי וצנע) ששרר משנות ה-80 מתערער. לטעמה, אנו מצויים בתקופת בין המיצרים ("אינטרגנום" בלשון גראמשי). הישן כבר אינו עובד, ואילו החדש עוד לא החליפו.
מבחינה פוליטית, הניאו–ליברליזם הוא ייצור כלאיים בין שתי מסורות שונות וסותרות: מחד גיסא הליברליזם שליבתו שלטון החוק, הפרדת רשויות וחופש (זכויות) הפרט, ומאידך גיסא הדמוקרטיה שליבתה ערך השוויון והריבונות עממית. הליברליזם הוא קוסמופוליטי; הדמוקרטיה, לעומתו, דורשת יצירת גבול בין "אנחנו" (אזרחים) ל"הם" (שאר העולם). הניסיון למזג בין שתי המסורות משאיר תמיד מתח וסתירה. הסתירה בין קפיטליזם פיננסי–עולמי לבין התצורות הפוליטיות השונות של המדינה הדמוקרטית יצרו את המצב הפוסט–דמוקרטי: דלדול ריבונות המדינות, טשטוש גובר בין שמאל לימין, בחירות שאינן אלא סמל ריק של חופש ואינן מציבות אלטרנטיבות ממשיות. מכאן נגזרת פוליטיקה של קונצנזוס בין אליטות טכנוקרטיות. במצב זה, דווקא המרכז–שמאל הניאו–ליברלי מנסה ליצור חסם מוסרי–פוליטי בין המחנות באמצעות המשגה של "קיצוניים מול מתונים".
מוף אינה נבהלת מהצגת עמדותיה כ"פופוליזם שמאלי". פופוליזם ימני באירופה מאגד בתוכו את המפסידים מהסדר הניאו–ליברלי. הימין טוען כי הוא יחזיר את הריבונות לעם ויחדש את הדמוקרטיה, אך רוצה שמושג הריבונות יחול רק על בני הלאום "האמתיים" ומוציא מהעם מהגרים או קבוצות אחרות. הוא אינו מרבה לעסוק בשאלת השוויון. ולמרות מתן ביטוי להתנגדויות למצב הפוסט–דמוקרטי, הימין אינו יוצא חוצץ נגד הניאו–ליברליזם. ניצחון הימין יכול להביא לצורות לאומניות ואוטוריטריות של ניאו–ליברליזם. מול מושג ה'עם' של הפופוליזם הימני, נדרש הפופוליזם השמאלי לייצר אידיאולוגית את מושג העם הכולל שלו (We Are the 99%).
יש מקום להתווכח עם דעותיה של מוף לגבי המרקסיזם. צריך לזכור שהיא כותבת בבריטניה, בה יש קבוצות מרקסיסטיות רבות המשקיעות את מלוא מרצן במאבקים פנימיים. הספר מתאר היסטורית את יצירת הגוש ההיסטורי של תאצ'ר בשנות ה-80 ואת המצב הפוליטי בארצות שונות באירופה. המחברת תולה תקוות רבות בהתחדשות השמאל בבריטניה ובספרד.
לדעתי, הרעיון העיקרי בספרון זה רלוונטי גם לישראל. יש צורך לגבש את משמעות המושג "עם" ללא הדרה מראש של שום קבוצה. בישראל לא הייתה מעולם מפלגה כמו הלייבור. הסיכוי היחיד אפוא הוא לשאוף לכונן תנועה רחבה שתכלול בקרבה, תוך שוויון וסובלנות, ציבורים שונים מאוד. זה נכון לגבי הרשימה המשותפת, לגבי "עומדים ביחד" ולגבי חזיתות בבחירות המקומיות.
אבישי ארליך
Chantal Mouffe, For A Left Populism, Verso (London – 2018)
*למאמרים שפורסמו על ידי אורי וולטמן (עמ' 5) ואפרים דוידי (עמ' 6) בגיליון 40 של "זו הדרך":
http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2018/10/G40_2018.pdf