בגיליון "זו הדרך" האחרון דווח על אלפי משתתפות ומשתתפים בעצרת הנשים שהתקיימה ב-1 ביוני בגן צ'רלס קלור בתל–אביב. העצרת נערכה במחאה על אוזלת היד הממסדית במניעת אלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה, ומתוך כאב וזעם על הירצחן של 11 נשים בידי בני זוגן ושל תינוקת בת עשרה חודשים בידי אביה, מתחילת השנה עד סוף מאי. רצח נשים בידי בני זוגן הוא הגילוי המחריד ביותר של כל צורות האלימות כלפי נשים. במצבי משבר, כמו זה הפוקד אותנו, גילויי האלימות מקצינים ומסכנים נשים יותר מתמיד.
על רקע שקיעת השמש המרהיבה ומרחבי הדשא המשקיפים אל הים, נראתה ההפגנה כאירוע נינוח שמצטלם יפה. זעם בוער לא היה שם. שוטרים ושוטרות רכובות על כלי רכב חשמליים נעו חרש בין הנאספות והפצירו בנו בנימוס מופגן לעטות מסיכות ולשמור מרחק זו מזו. מעל הבמה הושמעו עדויות מצמררות של אחיות ושל אח שכולים, ופעילות הארגונים חזרו על דרישתן הלא חדשה מן הממשלה לשחרר את התקציב שאושר לתוכנית הלאומית למניעת אלימות כלפי נשים עוד ב-2017. מדובר בתקציב של 250 מיליון שקל שרק כרבע ממנו הושקע עד כה בתוכנית, ואף זאת רק לאחר שורת שביתות והפגנות שארגנה קואליציית "דגל אדום" של ארגוני הנשים. זה אירע בדצמבר 2018. שבועות ספורים לאחר מכן פוזרה הכנסת, נקלענו למערבולת בחירות, והמשך התקצוב הוקפא. האם דווקא בזמן הנוכחי, כשהתור לפני קופת האוצר מתארך והולך בעקבות המשבר הכלכלי והחברתי שהקורונה החריפה, יצליח הקמפיין הנוכחי לשחרר את יתרת התקציב מממשלת הסיפוח? קשה להאמין.
בחזרה לעתיד מעורער
נתוני התחלואה בנגיף הקורונה מצביעים על כך שהמחלה מסוכנת לנשים פחות מאשר המשבר הכלכלי שפרץ בעקבותיה. ב-19 במרס פרסמה העיתונאית הבריטית הלן לואיס במגזין המקוון "אטלנטיק" מאמר תחת הכותרת: "איך וירוס הקורונה ישלח אותנו בחזרה לשנות ה-50 של המאה ה-20". לטענתה, המערב התעלם מלקחי המגפות הבולטות במאה ה-20 כמו האבולה, הזיקה, הסארס, שפעת החזירים ושפעת העופות, לא למד מהשלכותיהן הכלכליות על חיי נשים, ולא נערך למשבר הנוכחי. התברר, כי למרות ששכר כלל העובדים נפגע בזמן מגפה, שכר הגברים חזר לקדמותו מהר יותר מאשר שכר הנשים. ממשבר הקורונה אנחנו לומדות, כי אימהות שהמשיכו בעבודתן מביתן מצאו את עצמן עובדות בעוד שלוש משרות ללא שכר: עבודה במשק הבית, בהורות ובהוראה, או בעזרה לילדיהן בשיעורי הזום.
אפילו בבתים בהם שהו שני ההורים בסגר, נפלו המטלות הביתיות בעיקר על כתפי הנשים. וקשה מזה הוא עומס העבודה המוטל על הורים יחידנים, שרובם נשים. אישוש נוסף לטענה כי נשים משלמות את מחיר ההשלכות הכלכליות והחברתיות של וירוס הקורונה הרבה יותר מגברים, נמצא גם במחקר שנערך באחרונה בכמה ממדינות האיחוד האירופי. המחקר מעלה את החשש כי השיפור שחל בעשורים האחרונים בחייהן של נשים, בזכות השתתפותן העולה בשוק העבודה וצמצום פערי השכר, עלול לסגת לאחור.
חשוב לציין, כי למרות ריבוי המטלות על נשים שהמשיכו בעבודתן מהבית, נשים אלה המשיכו ליהנות ממשכורתן הרגילה ולא הסתכנו בחשיפה להידבקות בנגיף, זאת בניגוד לנשים שנאלצו לעבוד מחוץ לבית בעבודות שהוגדרו כחיוניות. חמור אף יותר היה מצבן של מהגרות עבודה העובדות בסיעוד שאולצו להסתגר בבתי מעסיקיהן או בבתי אבות במשך שבועות ארוכים, ללא ימי חופשה ובשכרן הרגיל. הקורונה סימנה אפוא בקווים מודגשים גם את גבולות הפערים המעמדיים בין נשים עובדות.
המחיר ששילמו העובדות בשל חל"ת הקורונה
אות ראשון לפגיעותן של נשים בתקופת הקורונה הסתמן ב-10 באפריל, כאשר ממשלת נתניהו הזמנית אישרה, תוך עקיפת הכנסת, תקנות חירום שהתירו למעסיקים לכפות חופשה ללא תשלום על עובדות בהיריון, בטיפולי פוריות, בחופשת לידה ובחודשיים שלאחריה, ללא צורך בקבלת היתר מראש מן הממונה על עבודת נשים במשרד העבודה והרווחה, כהוראת חוק עבודת נשים. לקראת דיון בעתירה שהוגשה לבג"ץ, ביטלה הממשלה את תקנות החירום, אך לעובדות בהיריון שכבר הוצאו לחל"ת – ביטול התקנות בוצע מאוחר מדיי. לבקשת ח"כ עאידה תומא–סלימאן (חד"ש – הרשימה המשותפת), בתפקידה כיושבת ראש הוועדה המיוחדת לענייני רווחה ועבודה, בחן מרכז המחקר והמידע של הכנסת את השפעת החל"ת על נשים. המסמך שפורסם במאי מגלה, כי שיעור הנשים מקרב כלל העובדים שנרשמו לקבלת דמי אבטלה עם השבתת המשק עמד על 56%, אף על פי ששיעורן בכוח העבודה נמוך מזה. כפי שציינה הכלכלנית הראשית במשרד האוצר, שירה גרינברג, בדו"ח מיוחד שפורסם ב-2 ביוני, יותר נשים הושבתו מעבודה מאשר גברים, ובמיוחד עובדות חסרות השכלה אקדמית וברמות שכר נמוכות. זאת, משום שעיקר הענפים שהושבתו היו אלה המתאפיינים בשכר נמוך יחסית כגון חינוך, שירותי הסעדה, מסחר, רווחה וסעד, בהם נשים הן רוב העובדים. כך הוחרפה בתקופה זו ההיררכיה המעמדית בשוק העבודה לנשים, וכך מתרחב אי–השוויון הכלכלי והחברתי בקרב הנשים עצמן.
במשרד האוצר מודים כיום, כי ההוצאה החפוזה של עובדים ועובדות לחל"ת תמורת דמי אבטלה הייתה משגה אשר הניב ממדי אבטלה מבהילים, שאין לדעת איך ומתי יצטמצמו לשיעור חד–ספרתי. הייאוש והחרדה שאחזו בעובדות ובעובדים שעולמם קרס עליהם מעידים על כך, שעידן העבודה עדיין לא מאחורינו. ואם היינו זקוקות להוכחה שעבודה תמורת שכר חיונית לחיזוק מעמדה הכלכלי והחברתי של האישה, הרי קיבלנו אותה בימים אלה. מה שדרושה לנו עכשיו ובדחיפות היא אסטרטגיה שתוביל ליציאת נשים מהבית ולחזרתן המהירה לעבודה, כדי שלא נאבד את מה שנותר לנו מהישגי המהפכה הפמיניסטית.
חדוה ישכר
על ההפגנה נגד רצח נשים, בשער האחורי של גיליון "זו הדרך" האחרון:
http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2020/06/G23_2020.pdf
