בכנס השנתי של האגודה הסוציולוגית הישראלית (21 ו-22 בינואר) דובר רבות על הקשר הרווח כיום בין ניאו-ליברליזם לבין פופוליזם. במליאת הכנס, תיארה המרצה הטורקייה פרופ' פטמה מוגה גוצ'ק (אוניברסיטת מישיגן) את מצבה העגום של טורקיה תחת שלטונו הפופוליסטי-האסלאמי של ארדואן. לפי השוואה שהיא ביצעה, נמצאת טורקיה בשפל המדרגה של הפופוליזם הניאו-ליברלי. היא תיארה את ישראל כממוקמת קצת מעליה, וכך גם את ארצות הברית תחת דונלד טראמפ.
שנטל מוף, מארס 2014 (צילום: אוניברסיטת קולומביה)
לעומת זאת, בין שלל הדוברים הישראלים רק אורי רם דיבר בגלוי נגד הפופוליזם. הוא תיאר אותו כהמשך וכתכלית הרי האסון של הניאו-ליברליזם. יתר הדוברים, במקרה הטוב, רק הבינו והצדיקו את הפופוליזם כ"תגובה פוליטית לכלכלה הניאו-ליברלית", או כ"תחליף למנגנוני הייצוג הישנים" (כלומר האיגודים והמפלגות), ואפילו כ"ריבונות העם כנגד האליטות" (בדומה, למשל, לטוריו של גדי טאוב ב"הארץ").
במקרה הגרוע, ראו הדוברים בפופוליזם הפרכה של תזת החילון, הנאורות והקדמה של המודרניות. אכן, לדאבוננו, גם בקרב אנשי שמאל ישנם לא מעטים המטשטשים את ההבחנה בין המחשבה השמאלית לבין הפופוליזם הימני הלאומני.
כך, למשל, נוהגת שנטל מוף, התיאורטיקנית של "השמאל הפופוליסטי". היא מתארת ומגדירה את הפוליטיקה, לא פחות ולא יותר, לפי ההבחנה של קארל שמיט בין "ידיד" לבין "אויב". שמיט היה אחד האידיאולוגים של הנאציזם, אך זה לא מונע ממוף להשתמש בהגותו כדי לתאר את מאבקן של הקבוצות המודרות (לפי צירים של מעמד, מגדר, גזע, אתניות או נכות) על מקום תחת השמש.
מאבק זה מכוון לא רק נגד סדר הגמוני קיים. היא מתארת, בד בבד, מאבק של כל קבוצה על ליטרת הבשר שלה, כפועל יוצא של השוני וניגוד האינטרסים בין הקבוצות הרבות בחברה.
והנה, מצד אחד דומה כי הפופוליזם השמאלי אכן מכיל את כולם, ללא הבדל מוצא, דת ומגדר (בדומה לאמירה אנחנו ה-99%). אלא שבדומה לפופוליזם הימני, הוא גם מפריד ומחלק את העם הפוליטי (הדמוס) לפי מוצא, מגדר ודת.
ראו למשל את שרה ואגנכט, מנהיגת סיעת השמאל (דה-לינקה) בפרלמנט הגרמני. בוויכוח על מדיניות המפלגה, בחרה ואגנכט להפוך את הפליטים לנושא העיקרי ותקפה את הקנצלרית אנגלה מרקל מימין.
יתר על כן, התפישה של הפוליטיקה כזירה של קונפליקט ומאבק מתמיד, במנותק מתפישה של הטוב הכללי ושל קץ ההיסטוריה כתכלית של המאבק, משמעה ביטול של כל ההגות הפוליטית ההומניסטית של השמאל.
את ראשיתה של השקפה הומניסטית זו אפשר לשייך עוד לימיו של הפילוסוף היווני הרקליטוס. את עיסוקו במושג "לוגוס" אפשר לראות כניסיון אנושי לדעת את העולם ולחיות על פיו.
בלשונו של הפילוסוף פרידריך הגל, משמעות פירושה "קשר למשהו כללי, זיקה לשלם כלשהו, לאידיאה כלשהי". לפי הגל, הכללי איננו סכום כל הפרטים, אלא קודם להם בזמן ובחשיבות.
אצל מוף, לעומת זאת, "כל סדר חברתי הוא הגמוני בטבעו ומקורו – הפוליטי". והנה, כאן טמונה הבעיה של הפופוליזם השמאלי: הוא מייחס חשיבות יתרה לאינטרס הקבוצתי התועלתני, ורואה אותו כקודם לפילוסופיה ולפוליטיקה. כך הוא מונע את האפשרות לחבר בין השתיים.
אודי אדיב
הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"
