יצחק הרצוג ייכנס לתפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית באוגוסט. לא עבר שבוע מאז ההודעה על מינויו, וכבר הספיק לכנות נישואי יהודים ולא–יהודים בשם "מגפה". אין חותמת טובה מזו לפארסה של כהונתו כראש האופוזיציה, שהחלה בפליטת הפה "שומרים על נתניהו מאוחדת", ואשר עד תומה לא חדל מפלירטוטיו העיקשים עם ראש הממשלה על כינון "ממשלת אחדות".
הרס בית בתל שבע שבנגב, 2014 (צילום: אקטיבסטילס)
בשבוע שעבר גילה שוקי שדה ("דה מרקר", 28.6) כי הרצוג ישתכר 45 אלף שקלים בחודש (כמו ראש הממשלה) ויחלוש על תקציבים בסך כמיליארד שקלים וחצי. זה גם גובה שכרם של יו"ר קק"ל (דני עטר, אף הוא ממפלגת העבודה), ושל יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית (שתקציבה 600 מיליון שקל בשנה), אברהם דובדבני, איש הבית היהודי. השכר הממוצע בקק"ל הוא 25 אלף שקלים בחודש, ותקציבה (העומד כעת על יותר ממיליארד שקלים בשנה) מזנק משנה לשנה בעקבות העלייה החדה בערך הנדל"ן בו מחזיקה הקרן.
אולם הסיפור העיקרי אינם הרצוג ושכרו, כי אם כספי העתק שמפזרים המוסדות הציוניים העולמיים לארגונים ולעמותות, והאופן בו אלה מהווים מקור מרכזי לחלוקת ג'ובים לפונקציונרים מכל המפלגות הציוניות, ממרצ ועד הבית היהודי וישראל ביתנו. חשוב לזכור שמוסדות אלה מתפקדים כ"מדינה בתוך מדינה" וייעודם לשרת את היהודים בעולם ובישראל. בהר הכספים שלהם נשזרת האידיאולוגיה הציונית: ערבים אינם חלק מהקהילה; הם אזרחים מדרגה שנייה. את הפוליטיקה של הציונים מנהלים בעזרת כסף שנועד רק ליהודים. שותפים לכך, כאמור, ממרצ ועד הבית היהודי.
למפעל הנישול שמבצעת קק"ל בנגב אחראיות כל המפלגות שנזכרו כאן. אחריות זו חלה גם על החתירה של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית לשמר את האתנוקרטיה היהודית בישראל. המוסדות הציוניים נהנים מהגדרה מפוקפקת של "מוסדות לא–מדינתיים". איש אינו יודע באמת מה יחסה של המדינה אליהם, ובשל הגדרתם כמוסדות של "היהדות העולמית" אין שום פיקוח של מבקר המדינה או של הכנסת על פעילותם.
כאשר ח"כ סתיו שפיר, למשל, משתפת ברשת את אחד מסרטוניה המתארים חשיפת תקציבי עתק המועברים לחטיבה להתיישבות, היא אינה מספרת לנו שגם מפלגת העבודה שותפה בניהולה. החטיבה להתיישבות היא מחלקה בתוך ההסתדרות הציונית ותקציבה מגיע בין היתר מקק"ל. העסקות, שאינן גלויות לציבור, ואשר מקנות למפלגתה של שפיר את ניהול קק"ל והסוכנות היהודית – מקנות לצד השני, כלומר לליכוד ולבית היהודי–המפד"ל, את השליטה בהסתדרות הציונית העולמית ובקרן הייסוד (בחינת "זה נהנה וזה לא חסר").
נכון, שפיר וחבריה מתנגדים לפעילות החטיבה להתיישבות בשטחים הכבושים. במרצ ישנם אפילו אלה המתנגדים לחברות במוסדות הציוניים העולמיים, אך בפועל מחזיקה מרצ כעת בתיק "ראשות מכון חקר הקרקעות" בקק"ל ובמשרות בכירות בסוכנות היהודית (אותן מאיישים דרור מורג ואורי זכי, בן זוגה של יו"ר מרצ תמר זנדברג).
חִשבו על היכולת של מרצ לממן מנגנון משומן באמצעות החברות במוסדות האתנוקרטיים הללו! שוב, מדובר לא רק בחברות צינית במנגנונים מסואבים, אלא בהשתתפות אידיאולוגית בפעילותם: למשל, לאזרח את יהודי ארה"ב וליישבם בישראל; לפעול נגד "התבוללותם", או לייהד את הנגב והגליל. גם כאן הפערים בין בנט ונתניהו לבין הרצוג, שפיר וזנדברג מצטמקים. נכון, יש הבדלים בין ציונים לציונים, ובכל זאת הציונות העומדת בבסיס שותפותם היא אותה ציונות.
והציונות, בניגוד לכתובת המתנוססת בשערי נתב"ג, איננה "אידיאל אינסופי", אלא מערכת המעוגנת במוסדות, במפלגות, בהון גדול, בלובי ענק ברחבי העולם. לכן, העיקר בסיפור זה הוא תפקידם הלא–מדובר של המוסדות הציוניים בכינון מציאות בלתי–שוויונית וקולוניאליסטית כאן בארץ. גם היום. המוסדות הללו אינם "לקישוט", אינם מוצג ארכיוני לזכר ימים עברו, ואינם רק מכשיר לחלוקת ג'ובים וכספים. הם חלק ממכונה משומנת שמטרתה לנשל את הפלסטינים מאדמתם, להמשיך בפרויקט ההתיישבות היהודית ולחלוש על עוד ועוד אדמות וכספים.
קק"ל הייתה ספונסרית בולטת בפסטיבל דוקאביב 2016. הקהל של דוקאביב מגלה לרוב ביקורתיות רבה כלפי מירי רגב, ואפילו כלפי סמוטריץ' ותקצוב החטיבה להתיישבות. אבל תפקידה של קק"ל בייהוד הנגב והגליל בעבר ובפשעים המבוצעים ממש כעת באום אל–חיראן או באל–עראקיב – נותר עמום עבורם. זה כוחם של המוסדות הציוניים העולמיים, וזו הסיבה שכה חשוב גם ב-2018 להתנגד להם.
רבים נוטים להתייחס אליהם כנחלת העבר, אך מתקשים לזהות את חלקם של מוסדות אלה בתכנון העתיד של ישראל: עוד כפרים ערביים עקורים ומנושלים (משני צדי הקו הירוק); תכניות מגירה לגיור ולהעלאת יהודים לשם שמירה על הרוב הדמוגרפי; והמשך ההסברה הישראלית להכשרת פשעי הכיבוש בעולם. התנגדות למוסדות הציוניים חיונית כדי לכונן כאן יום אחד מדינה שוויונית ודמוקרטית באמת. מוסדות אלה לא שקטו אף פעם על שמריהם, ומלאכת ההתנגדות להם – רחוקה מסיום.
יוסף לאור
