איור הכריכה: דותן מורנו

לאחר שספרה הראשון של מיטל נסים, מורה לספרות ועוזרת הוראה במכללת אורנים, נגמר בתהייה: "הטעים הסטייק לאורחיי" לאחר החתונה, ספרה השני מציע את כל מה שנכלל תחת הכותרת האגדתית של "והם חיו באושר ובעושר". כאן עולות שאלות של מעמד, של צרכנות, של התמודדות יומיומית עם השגרה ושל מקומה של השירה בחיי העבודה והמשפחה.

בטקסט הפרוזאי "בלוז תלושי המשכורת", ששמו הוא אחת מטביעות האצבע של עורך הספר רוני סומק, נסים תוהה בקול רם מול קהל ביקורתי על חשיבות הכסף בבחירת פרטנר לחיים, ומראה איך העין הבוחנת חודרת למקומות הפרטיים ביותר: "מוֹרוֹת, שֶׁאֲנִי תּוֹפֶסֶת אִתָּן טְרֶמְפּ אָמְרוּ לִי, שֶׁזּוֹ לֹא צוּרָה, שֶׁאֵיזֶה מִין זוּגִיּוּת זוֹ שֶׁבָּהּ אֲנַחְנוּ לֹא נִפְגָּשִׁים בִּכְלָל, וּבִכְלָל אִם כָּכָה, בִּשְׁבִיל מַה מִתְחַתְּנִים, הֵן שָׁאֲלוּ אוֹתִי. וַאֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁכֶּסֶף זֶה חָשׁוּב, שֶׁגַּם בָּעִדָּן הַקָּפִּיטָלִיסְטִי יֵשׁ אִינְטִימִיּוּת שֶׁל שֻׁתָּפוּת גּוֹרָל, שֶׁל הַהִשָּׂרְדוּת הַכַּלְכָּלִית".

נסים, שחקרה במהלך לימודי התואר השני שלה את ספרה של המשוררת האמריקאית אן סקסטון "טראנספורמציות", יודעת דבר או שניים על האופן בו התגלמו אגדות בחיי היומיום של מחצית המאה העשרים. כמו כן גם על הצורך לרענן את הדרך שבה השירה חושפת את הזדמנויות החיים העומדות בפנינו.

את השיר "טיוטה להרצאה בסימפוזיון פמיניסטי" מעניין לקרוא מבעד לטרנספורמציה ממשית בחייהן של נשים לאורך מאה השנים האחרונות:

הוֹ עוֹלָם חֲסַר כָּל הֶדֶף שֶׁל מְכוֹנַת כְּבִיסָה

הֲרֵי אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לָמוּת בְּקוֹמְבִּינֶזוֹן קָטָן

שֶׁל עֲקֶרֶת בַּיִת כְּלוּאָה

זוֹ הַכְּרוּכָה אַחַר מַחֲבַת וְכַף

דּוֹמַעַת עַד לְעֶצֶם הַזָּנָב.

הדיון הפמיניסטי מגיע עד עצם הזנב, המקור הקופי של ההבדלים הפיזיים שמייצרים את חוסר הזהות בין מה שבדרך כלל קוראות לו גברים ונשים, וכבר כאן ניכרת שליטת הפטריארכיה בשיח. הלא אין עדיין חלופות מספקות שנקראות כטבעיות.

"מכתב ליונה וולך" היה יכול להיות שמו של הספר. החניכה הנשית–משוררית לעולם נעשית מול דמויות פרדיגמטיות ספורות וטבולה בלא מעט דיכאון ומלנכוליה. נסים פונה לוולך באינטימיות של חולשה, של ההיפוכונדרית אל המשוררת שמתה מסרטן השד. דרך אינטימיות של מציצנית בפייסבוק, שחושפת שבני משפחתה של וולך נורמליים, שחושפת שהמהות הוולכית עוברת טראנספורמציה מורכבת. שיש להתפייס עם האם השירית תוך ביטוי של האמביוולנטיות הקיומית שדמותה נושאת:

אֲנִי אִמָּא לִשְׁנֵי יְלָדִים

תָּפְרוּ אוֹתִי כַּהֲלָכָה

לְמִדּוֹת טוֹבוֹת

אַחֲרֵי הַלֵּדָה

וְנִשְׁכַּבְתִּי בְּתוֹדַעַת הָאֵם שֶׁהוֹלַדְתִּי

בְּכֹחַ עַל הַצַּד

וְהִתְרוֹמַמְתִּי

כְּשֶׁרַעַד פָּשַׁט לִי בְּכָל הָאֵיבָרִים

הִיא כִּמְעַט מֵתָה

הַמְיַלֶּדֶת אָמְרָה

אֵיזוֹ אִשָּׁה מוּזָרָה.

אֶת מִפְלֶצֶת הָאַיָּלָה הִרְדַּמְתִּי עַל הַיָּדַיִם

חֲלָבִי וְלִישֹׁן

זוֹ מָסֹרֶת

גְּבֶרֶת

הַכִּנּוּי בּוֹ פָּנְתָה אֵלַי אַחַר כָּבוֹד

תַּלְמִידַת תִּיכוֹן שְׁמִינִיסְטִית

וַאֲנִי בִּכְלָל חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי עֲדַיִן בְּפָאזָה מֻקְדֶּמֶת

וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁעָשִׂיתִי מֵעַצְמִי מִסְגֶּרֶת

הֵי יוֹנָה,

אֲנִי מִצְטַעֶרֶת.

מורה עובדת קבלן מאת מיטל נסים, עורך: רוני סומק (הוצאת פרדס, 2016)