בשני סקרים של דעת הקהל בנושא ההצבעה בבחירות, אם הן היו מתקיימות כעת, נרשמה התרסקות של מפלגת העבודה, שייצוגה הנוכחי בכנסת (כסיעת המחנה הציוני) הוא 24 מנדטים. לפי סקר בחירות של התחנה "רדיו ללא הפסקה" (11.8), ירדה העבודה ל-10 מנדטים, ולפי סקר של גלי צה"ל (7.8) – אפילו ל-8 מנדטים. אותם סקרים גם הצביעו על התחזקות של מפלגות הימין הקיצוני ושל מפלגת יש עתיד שהיא מרכז ימין.
מנהיג העבודה, בוז'י הרצוג, יורד אל העם בחגיגת המימונה (צילום: העבודה)
תוצאות סקרים מעין אלה מחמירות את ביטויי הייאוש בקרב חוגים בשמאל הישראלי, אשר מצפים מהעבודה + מרצ לסמן אלטרנטיבה לשלטון הימין הסיפוחיסטי. חוגי שמאל אלה מצביעים על הסכנות שבהמשך הכיבוש, בהסתה הגזענית ובכרסום הגובר בחירויות הדמוקרטיות בישראל, אך משוכנעים שאין בנמצא חלופה פוליטית.
ההיסטוריון שלמה זנד, למשל, סיים את מאמרו "הבנאליות של האנלוגיה" ("הארץ", 12.8) בקביעה הבאה: "המבוך שאליו נקלעה ישראל בשלב ההתנחלותי הנוכחי, שהחל ב-1967, נראה חסר מוצא. לא נראה שקיים כוח פוליטי היכול לחלצה ממנו. נותר רק לקוות שהעולם יציל אותנו מעצמנו".
סוד כוחו של הקפיטליזם
חיפוש תשובה לייאוש הפוליטי בתחום של משאלות לב הומניסטיות נועד לכישלון. חיפוש כזה מוביל לציפייה לגואל ולהתרחקות מפוליטיקה של שינוי.
היחלצות מייאוש פוליטי מותנית בניתוח של התהליכים הכלכליים–חברתיים בקפיטליזם המודרני ושל הקשר בינם לבין התודעה החברתית וביטוייה הפוליטיים. להמחשת הקשר הזה יועיל ניתוח קצר של הקשר בין הקפיטליזם לחירות אישית ולאומית.
הקפיטליזם הביא עמו לעולם את המושגים "שוק חופשי", "שוויון בפני החוק" ו"דמוקרטיה ייצוגית". מושגים כמו חופש, שוויון ודמוקרטיה מנוגדים לכאורה לאופיו של הקפיטליזם כמשטר ניצול שבו ההון גוזל את הערך העודף שמייצרים העובדים השכירים, ובו מעמד בעלי ההון שולט במדינה.
אך מראית עין דמוקרטית היא בדיוק סוד כוחו של הקפיטליזם: בהתאם לנסיבות הכלכליות ולאינטרסים של ההון, בתקופות מסוימות משווק הקפיטליזם את עצמו כדמוקרטי, ואילו בתקופות אחרות הוא רומס את חופש הביטוי, מלבה הסתה לאומנית ותוקף את מערכת המשפט שהוא עצמו הקים. הקפיטליזם שעיצב את הלאומיות הממלכתית כאחת מאושיותיו, מנצל את עדיפותו הכלכלית–טכנולוגית באחת המדינות הלאומיות כדי לרמוס ברגל גסה את זכותו של עם אחר ללאומיות עצמאית.
הקפיטליזם של החברות הרב–לאומיות עיצב את המדיניות הניאו–ליברלית, אשר מניפה את סיסמת "השוק החופשי", שמהמאה ה-18 שימשה תשתית לבנייתן של מדינות לאומיות, כדי להרוס בתקופה הנוכחית גבולות לאומיים ולאפשר להון הבינלאומי להיכנס ולצאת מכל מדינה ללא כל הגבלה וגם להתחמק באופן חוקי מתשלום מסים.
כאשר מעמיקות הסתירות הפנימיות של הקפיטליזם, וכאשר כמו שקורה בעשור מאז 2007, הוא אינו מצליח להיחלץ מהמשבר הכלכלי המבני ונקלע למשברים פוליטיים עמוקים (ר' מצבו של האיחוד האירופי). בתנאים כאלה הוא מנסה למנוע מראש התנגדות חברתית או לדכא אותה, אם כבר פרצה, באמצעים של משטור גובר (יותר שוטרים), של שיחוד קבוצות מסוימות, של כליאה וסתימת פיות. התופעות האלה גם מקבלות ביטוי פוליטי ומובילות לשינויים במפה הפוליטית.
ציר ההתארגנות
הבנת הדינמיקה של הסתירות ביחס הגומלין בין הקפיטליזם לבין מושגי החירות והשוויון, הדמוקרטיה וזכויות האדם, מאפשרת לבנות אסטרטגיה פוליטית של סולידריות ושינוי העומדת במבחן לטווח ארוך.
אסטרטגיה כזאת ערה למכלול הנושאים של החירויות הדמוקרטיות ומגיבה באופן חד לכל פגיעה בהן. היא יוזמת ושותפה למאבקים נגד הכיבוש, נגד נישול, נגד אפליה לאומית ועדתית, נגד אפליה על בסיס מגדר או אמונה, למען חופש הדיבור, להגנת השידור הציבורי, נגד הדתה של מערכת החינוך וכן הלאה.
אך אסטרטגית שינוי אינה מסתפקת בגיבוש הגנה על ערכי החירות והשוויון הבורגניים האלה, החשובים כשלעצמם, ואשר הקפיטליזם רומס ברגל גסה. אסטרטגית שינוי מתבססת קודם כל על בניית ההכרה המעמדית של השכירים לגבי שכרם וזכויותיהם, ועל העלאת ההכרה מהשאיפה לתיקונים לשאיפה לבניית סדר חברתי שוויוני במהותו ולא רק בתלבושתו לעת מצוא. גל התארגנויות העובדים בשנים האחרונות מצביע על האופציות הקיימות בתחום בניית ההכרה המעמדית וההתארגנות הפוליטית על בסיס מעמדי.
השילוב בין שני ההיבטים של אסטרטגית השינוי – זה הדמוקרטי וזה המעמדי – בכוחו להציב את מק"י וחד"ש, והיום באופן ברור עוד יותר, כציר ההתארגנות של השמאל היהודי–ערבי וכחלופה הפוליטית האפשרית לשלטון הימין.
תמר גוז'נסקי
